נכתב בלילה.
להיות הברבור השחור
זה מרגיש נורא. כמו להיות חולה - כל הראש כואב, באמת כולו ולא רק במצח. במצח נקודה חזקה של כאב, הלסת מרגישה שברירית, העיניים שורפות ונפוחות, הגוף כולו כואב. המצח חם. יתכן שאני אפילו חולה. והכל התחיל מהנפש.
את לא מסוגלת לעשות כלום. בערך מקשיבה. בערך מדברת, ומה שאת אומרת זה בערך מה שרצית להגיד אבל לא מדויק, לפעמים רחוק מהמקור. אבל זה יצא מהפה שלך ועכשיו עלייך האחריות על המילים. את לא עצמך.
בשלב השני את מבינה שמשהו לא בסדר. את אומרת לעצמך, לא רק שאת לא מתפקדת, קשה לך ואת צריכה תמיכה, את גם חולה. ואז את אומרת, אני חולה. אני זו שלא מתפקדת.
בכל אחד חבוי ילד. ובתוכי הילדה היא חצי ממני, ילדה שלא מודעת לעולם כזה בו אנשים לא מדברים מרצונם, או שלמעשה, בגלל אנשים כאלו היא כך. ילדה שזר לה להיות משוגעת בעצמה.
כשאתה משוגע הרבה דברים מונחים על הכף, למשל, מי יעזור לי? מי ישאר? אני לא מצליחה לישון. נזכרת בתמונות שהיו ולא מאמינה שהם קרו. לא מאמינה שהמלכה ראתה אותי בהכי גרוע שהייתי איי פעם. לא מאמינה שכמעט בלעתי כדורים שהיו עושים לי נזק בבטן. לא מאמינה שהשארתי אותם ברכב של המלכה ושכחתי לנקות. לא מאמינה שהוציאו אותי מהבית שהיה אמור להיות הבית בו לא יסלקו אותי כמו בבית הראשון. אבל האישה שבי מבינה, יש פה ילד.
אני נזכרת כשבכיתי לה שזו לא אני והיא ענתה שהיא יודעת. אני תוהה כמה היא באמת יודעת, האם תבחר לעזוב או להשאר.
הנסיך לא רצה את אודיל. הוא רצה את אודט, והתבלבל בניהן כאשר אודיל הטילה כישוף והתחזתה לאודט.
אני אישה פשוטה, אין לי יכולות כישוף. אני מקווה שהיא תבין שאני אודט שהתחזתה לאודיל, שיש ברבור לבן ומדהים מתחת לברבור השחור.
