לפני כמה ימים חוויתי מפגש שזר לי, נוכחתי במצב פתאומי שידעתי שהמלכה והמלך לא יאהבו. יכולתי להשאר, אבל בחרתי לקום, וללכת מתוך נאמנות אליהם. פעלתי כמו הנשלטת שהמלכה שלי לימדה אותי להיות, הנשלטת שהיא למדה להיות, אחת שתפעל מתוך רצון לרצות את השולט שלה, ותשים את התועלת שלו לפניה, גם כשזה קשה.
הייתי עכשיו בהרצאה על אהבה והקשר שלה לבדידות ולרוחניות, נאמר שם שלפעמים אנחנו לא מרגישים מסופקים באופן מלא בקשר מסוים, לכן אנחנו מרגישים חוסר. מדובר במצב שאהבה גורמת לבדידות, מחשבות כמו ״אני לא יכול לחיות בלי אותו אדם״, אובססיביות, למעשה אהבה היא כמקור לכאב, דבר שהוא לא הגיוני. אנחנו לא מבינים אהבה בטהירותה, שמה שכואב אינו אהבה. שצריך להפריד בין אהבה לבין מה שכואב. שקשור בנו. אהבה היא מצב תודעה שרוצה את טובתו של האחר, היא דבר תמים. כשאנחנו מבינים את זה, אנחנו מרחיבים את המצב התודעתי למשהו חיובי, שרוצה הרמוניה.
לכן, אם הרמוניה במוזיקה היא כאשר שני תווים נמצאים במרווח מסוים מקצוות שונים, ונוצרת בניהם התאמה וצליל מאוזן אחד. אולי ניתן להגיע להרמוניה, לאיזון, בלי ההתאמה, בעצמנו, גם כשהצד השני במקום אחר מאיתנו, ברגע שנחליט שאנחנו רוצים בטובתו, שטובתו זהה לשלי, וניצור הרמוניה פנימית? ניצור אהבה שלא תלויה בדבר?
בתור קרקסנית אני מתחברת לזה מאוד. עבורי הקרקס היא דרך להראות אהבה בצורה פחות עמוקה ויותר נראית לעין, יותר קלה לספיגה, להראות את התמימות ואת הקסם. לפעמים אנשים לא מתייחסים ולא מתחברים, ופעמים אחרות אנשים מבוגרים וגם ילדים מתחברים אליי, ואחד אל השני, מול העיניים שלי.
הכל התקשר לי לכאב פיזי שחוויתי אתמול, כאשר לפתע הרגשתי שמחה פתאומית, עצרתי. למה אני שמחה? הרי כואב לי. הבנתי שהשמחה שלי היא שלי, רק שלי , והיא לא תלויה בדבר, היא לא ניתנת לי כפרס. ככה גם אהבה לא ניתנת כפרס על משהו שנעים לנו, מתנה, התנהגות מסוימת..
שמחה היא בתוכנו אז לא צריכים להיות עצובים גם אם קורה משהו לא נעים.
אהבה היא בתוכנו אז לא צריך לשנוא גם אם עשו לי משהו לא נעים. (למרות שגם שנאה נובעת מאהבה מסוימת, למשל קנאה, מתקשר לי לפוסט שהעלתי בעבר).
אהבה גם היא לא תלויה בדבר, היא נתינה, בעוד נתינה היא צורה של אהבה. להיות הנשלטת של המלכה שלי, הנתינה שלה, מלשון לתת. אולי גם מלשון אהבה? לאהוב בלי קץ.
