יש לי את המלכה הכי טובה בעולם. התגעגעתי אליה בטירוף. אתמול ראיתי אותה, והגעגוע נרגע, אך נותר געגוע אחר, הגעגוע ליד החזקה שלה ששולטת בי. אז אחרי שכתבתי לה שאני מתגעגעת לכוח שלה, ללהיות השפחה שלה, ולהכנע לה, אחרי ששלחתי לה תמונה שלי משתחווה לה כדי להראות לה כמה אני רוצה, קיבלתי משימה מהמלכה. לעלות אותה לכאן, ולהסביר את המשפט שאמרתי, שיש משהו מכבד יותר בלהרכין את הראש מאשר לשים אותו על הרצפה.
אני עוד לא רגילה לתנוחה הזו, לא עשיתי אותה הרבה בחיי, כשצילמתי תמונה למלכה ניסיתי לצלם אותה בפוזיציות שונות. בהתחלה חשבתי שאם הראש יהיה על הרצפה, זה יהיה יותר מכבד, כי הכבוד נמדד בכמה שאני למטה, בכמה שאני נמוכה, אבל זה לא הרגיש לי נכון. הרגשתי שאני נחה. הרגשתי שאין מאמץ בכניעה שלי, שאין כוונה במחווה שלי, על אף הכוונה הרבה, הגוף לא שידר את מה שרציתי. כשהראש היה על הרצפה, חשבתי, אולי זה עדיף, רואים ככה את התחת יותר, ואת שאר הגוף, משהו שהמלכה תשמח לראות.
אבל אז החלטתי שאני מרימה את עצמי, עם גב זקוף, משקל על הכתפיים, ומורידה את הראש למטה כשהצוואר שלי ישר ולא מכופף. למה זה מכבד יותר? כי התאמצתי עבור המלכה שלי, כי הראתי את הכניעה בשיאה, אישה עם עמוד שידרה, חזקה, איתנה, שמרכינה את ראשה לאישה שהיא מלכה, המלכה שלי. לכבוד המלכה החזקה יותר, נעלה יותר, איתנה יותר, מדהימה יותר. לכבוד המלכה שעושה בשבילי הרבה. כשהרכנתי את הראש מטה, הרגשתי את כל השרירים בגוף שלי פועלים עבורה. והראש לא נח כחלק מפיזיקה של גוף ומשקל, אני יצרתי את הפעולה, אני הורדתי אותו והחזקתי אותו שם, אני ידעתי את המקום שלי.