תפסה אותי קינאה. אבל אני יודעת שלא הייתי עושה שום דבר אחר..
וזה מכה כל פעם, הסוף. מה לעשות שאני כזאת ילדה שאוהבת ולא משחררת.
וגם כשאשתחרר, אוהב תמיד. בקלות אחזור אחורה אליה.. בכדי להתקדם קדימה איתה.
(זו הבטחה. היא כנראה לא יודעת כמה מיוחדת היא בשבילי).
ההבדל הוא,
שפתאום אני פחות מתעצבת. כן מתמלאת בעצב ובגעגועים, קינאה, אהבה, רצון לתת.
אבל אני גם מסתכלת על עצמי ואומרת לעצמי.. לא מגיע לי להיות ראשונה, זה לא הדיל.
מגיע לי שיאהבו אותי לצידי, וירצו להעניק לי הכל. ראשונה, שניה, שלישית, רביעית..
מדיע לי שירגישו אותי, שהדבש שאני מעניקה יהיה להם מתוק.
לא פלא שהרגשתי שאין לי טעם, אבל יש לי. והוא מתקתק עם חריפות מתפרצת.
ועד אז.. אני מסתכלת על עצמי, ואני דיי אטרקטיבית ורק משתבחת. ההפסד אינו רק שלי.
אני יושבת עם חברות, מצחיקה אותן.. היום התאמנתי והרגשתי את השרירים עובדים, ממכר.
ממכר לשנות הכל מהיסוד.. זה קטע שלי, לחזור תמיד להתחלה, לא רק לבסיסם של דברים, אלה גם לילדות המוקדמת.
כרגע יש לי את המלכה בחיי למרות שנפרדנו, חברים, מאמנת, חוויות.. ואת עצמי.
גם המשפחה משתפרת. אבל אני לא מתרגשת מהם, לא מצליחה להתחבר כילדה.
השבת הזאת איפשרה לי להתאמן. לנשום. להתעצב. לחשוב.
חלק ממני עושה את זה כי תמיד אחרי פרידות אני כל כך כועסת ורוצה להפוך לאיזו גרסת על
אני אומרת לעצמי. בא לי שיסתכלו עליי עם חרטה. שיראו אותי זוהרת ויגידו, לא הבנתי אותה.
אני מקווה שכשאגיע לשם, אהנה לעוף בשביל עצמי.
לכל אחד יש את המסע שלו..
זה. המסע שלי.