אגם הברבורים

בימים האחרונים כמו שכבר כתבתי לפני, אני מוצאת את עצמי שוב מתגעגעת, שוב כמהה אליה, שוב עצובה.

ניסיתי להלחם בזה. זה הבהיל אותי כל כך. הרי בשבת בצבא לצד הריפוי, וההתנקות שעשיתי לעצמי, הגעתי להמון תובנות, שגרמו לי לכאוב פחות, שעזרו לי יותר לשחרר, ולהסיק מסקנות. איך זה שפתאום שוב כואב לי? הרי כבר הגעתי להבנות. החכמתי כביכול. והלב עדיין מתקשה לשחרר..

אתמול דיברתי עם חברה שלי על סקס, ואמרתי לה על הסקס הכי טוב שהיה לי. זה היה הסקס האחרון איתה, בגשם, ברכב. בחיים לא הגעתי לשיא הזה. לגמרי השאירה טעם מתוק.. 

שלחתי לה את הפוסט שכתבתי על אותו היום, הוא גם נמצא כאן, בבלוג שלי. קראתי בעצמי, והיא גם נפעמה מהכתיבה ומהרגש. זה היה מיוחד אמרתי, נשמע שכך, היא ענתה. וזה חידד לי, כמה מיוחד זה היה. כמה ייחודי. כמה צריך קשר מאוד מורכב, ותשוקה כל כך מדהימה, וחיבור כזה עמוק, והתאמה, שהיא כמו כפפה ליד, בשביל לחוות עומק שכזה במין, בשביל לחוות תשוקה שכזאת. נזכרתי בעיניים שלה והתמלאתי בגעגועים בשנית. במבט שלה שמסתכל עליי בחרמנות ורוצה לטרוף אותי. 

והיום כשהייתי עם חברה בעבודה שלה, חייכנית, רגועה. בכל זאת חברה טובה, וגם נהנתי מסושי בחינם.. היא שלחה לי תמונות מהטיול שלה. לרגע נעתקה הנשימה שלי, באמת! נחנקתי לרגע. מבנה הגוף שלה, העיניים, החיוך, השפתיים, העמידה. זו אישה שהערצתי ועדיין אני מעריצה. 

גם למלך אני מתגעגעת. הוא ואני רק התקרבנו כשהמלכה בחרה להפסיק את הקשר. אף גבר, וחיפשתי, לא מתקרב אליו, למרות שהוא כל כך שונה ממני, בתקשורת, בדיבור, בהכלה. יש בו משהו שגורם לי להנמס, שגורם לי לאהוב.. שגורם לי להתלהב. חסר לי לצאת איתו אחר צהריים, אני נזכרת שסובב אותי מחוץ לתחנת דלק, הרגשתי נסיכה. אני אוהבת את החיוך והעיניים שלו. וזה כל כך קשה. אני מתגעגעת לחיבוק ולאהבה שלו.  מתגעגעת לכך שהוא מתחרמן ממני. 

דיברתי עם חברה שלי, שיתפתי אותה שאני מפחדת לחזור הביתה ולהיות לבד. זה היה אחרי שהייתי איתה 3 וחצי שעות.  אני מכירה את עצמי, אני אכנס ללופ מחשבות, וזה מפחיד כל כך!  בפועל הגעתי הביתה וישר בישלתי ובישלתי וקישטתי. רק כדי לא להתמודד, אבל אני רוצה להתמודד.

היא אמרה לי, את עוד תחווי המון שינויים כאלו ברגש. עוד יבוא לך, ואז לא יבוא לך, ואז את תתגעגעי.. 

דבר נוסף חשוב היא אמרה. אז תכנסי ללופ מחשבות, אז יהיה לך קשה לשחרר, תקבלי את זה, שזה שם.

אל תפחדי מהרגשות האלו שעולים בך. זה בסדר להתגעגע ולהתקשות לשחרר. אל תבהלי מזה. מה כבר יש לך לעשות?

וואלה, היא צודקת. משפט שאמרתי כמה פעמים השבוע לאחרים- החיים קשים! וגם את הקשה שבלחם אוכלים. החיים קשים, פאקינג. קשים. להתמודד עם האמת. אני והם. זו האמת. הם לא תותים, הם לא ורודים כמו שהילדה שבי רוצה שיהיו. יש כאב, יש מורכבות, יש מוות, יש או אין עולם שמעבר, יש או אין אלוהים, יש מורכבות סביב הנושאים האלו. יש אנשים שמתים פתאום, יש מחלות, יש חרדות, יש כאבים. 

אני לא רוצה להבהל מכל זה. אין לי מה לעשות נכון? אז דיי! אני אומרת דיי למחשבות! דיי לפחד מהפחד! אז אני אפחד לפעמים, ואני אבכה לפעמים, אני מקבלת את הכל. וגם את מה שאני לא ארצה לקבל אני אקבל, כי אין ברירה, נכון? אז צורב לי בלב וזה לא נעים. אני מקבלת את זה. אז חוויתי טראומה ואני חיה איתה. מקבלת! אני מקבלת הכל.

מקבלת ומודה על מה שיש לי. התחלתי בשבועיים האחרונים בנוסף לתודות שאני כותבת כל יום בקבוצה מסוימת, לקרוא תודות לאלוהים, שיש בהתחלה של.. לא בטוחה איך קוראים לספר. אני לא באמת מאמינה באלוהים. אבל משהו שם גרם לי רגע להתבגר, רגע להודות על הדברים הכי פשוטים.

אני לא יוצאת בהצהרות מפחידות כמו.. אני אתגבר עליה. אני יודעת שקשה. אני עושה טוב בשביל עצמי, כרגע אני מתמודדת, כרגע אני פחות מפחדת, וגם עם הפחד מתמודדת, כי אין ברירה, נכון? אלו הפאקינג חיים. אני יודעת עמוק בלב שבעתיד אם תרצה אותי, אני לא אהיה טרף, אני אציע את עצמי על מגש בשבילה. ומודה גם לה. על שהיא הביאה אותי לקצה האהבה, לקצה התשוקה. לא כולם זוכים לחוות דבר כזה נהדר, לא פלא שמפחיד להפסיד אותו. פגשתי את הנסיכה על הסוס הלבן והיא חמקה לי מבין הידיים. קשה לקבל את זה, אבל מקבלת. קשה לא לפחד מזה, אז מפחדת, וגם את זה מקבלת. אני רגישה, ומקבלת את זה. דיי לדרמות. אני כאילו כועסת על עצמי, תעזבי אותי בשקט, אני מקבלת.