אם יש משהו שאני אוהבת זה סדר. בלעדיו אני מתבלבלת, מגמגמת, מתבודדת. אני שואפת אליו בכל יום, בכל רגע. ורק אחריו, אני מרשה לעצמי להתבלבל. להתפזר. להשתחרר.
זה שילוב של (כנראה), אוסידי לא מאובחן, ופרפקציוניזם. מציבה יעדים, רוצה את הכל מושלם, מושלם! צריכה לכתוב על דף. לכתוב רשימות להכל, לנתח הכל לפרטים, לבוא עם תוכנית מיוחדת כדי להגשים הכל.
יש בי קיצוניות שאני מנסה למתן. במצבי הרוח, בשאיפות, בהמון דברים. והמון דברים גם מאוד ממותנים, יותר מאחרים. משהו במילים מראה על תובנות שרכשתי.
היום דיברתי עם המאמנת שלי וגם שם זה היה. אחרי שבועיים בלי ספורט, בא לי לרוץ על זה. לעבוד לעבוד בלי מנוחה. היא התעקשה לעשות את זה בהדרגה, אני יודעת שהיא צודקת. בא לי, גם לא בא לי את זה.
ולפעמים, כמו עכשיו, בא לי לכתוב על כמה שבא לי סקס. גבר, אישה, וואטאבר. גבר מתולתל, שרירי, חתיך כזה עם עיניים יפות וחיוך שמשקף את הלב. אישה רכה, שתגרום לי לחייך לצידה. כן, גם רק סקס צריך להיות נעים. אידיאלי.
לפעמים בא לי לעלות לפה תמונה סוטה שלי, להשוויץ בכל חלק מהגוף שלי. בא לי לשתף עם העולם את היופי שלי. אני כוסית, של ממש. ולקח לי זמן להבין את זה, לאהוב אותי. מצד שני, אני מאוד מעורערת לגבי מה אני רוצה מכאן. לא מוכנה לעלות כלום יותר עד שאני שלמה, ועומדת מאחורי כל תמונה. אז לפעמים מקווה שידפדפו אחורה לתמונות שכבר העלתי.
לפעמים בא לי לרוץ ולעשות, לצעוק, לא לנוח.
פעמים אחרות בא לי לא לעשות כלום, הכל בהדרגה. וזה לא שממש בא לי, זה פשוט המצב הנתון כרגע. מאוד חלשה.
בא לי לחיות את החיים ולצאת לבלות, להכיר אנשים, בלי התחייבות, אפילו סתם. להכיר, לחייך. להעביר את הערב. אבל האני הקשה שבי לא תרשה את זה, לא תרשה להשתחרר, עד שיש קצת סדר.
יודעת שצריכה לעבוד על זה, אומרת את זה גם לעצמי... אבל חושבת שהפעם אוותר לעצמי, ובחודש שנשאר לי אתבע סדר כדי שכשאשתחרר, אוכל לחיות באמת.
