אני אישה שיודעת להכנס לפרופורציות במהרה. עובר עליי יום קשה. אני יכולה להכנס לפרופורציות,
אבל מחליטה שבא לי להרגיש את זה. לא בא לי להתעלם.. בא לי לשמוע מוזיקה עצובה, ולחשוב על כך דבר הרסני אפשרי שאני אוהבת.
כואב לי פיזית, ברמה שבא לי לצעוק. קשה לי נפשית. מרגישה בודדה. קצת מטומטמת. והצבא הזה.. נמאס ממנו.
וסך הכל, הפגיעה הפיזית הכי מציקה לי כרגע. בחיים לא היה לי דבר כזה, חושבת שהעמסתי יותר מדי לרמה של פציעה. הופתעתי לראות כחולים וסימנים אדומים על הירכיים.. אני מקווה שיהיה בסדר.
אבא ואני לא מדברים. הוא החליט לפתוח לי את הדלת, ולצעוק, הזכרתי לו את זה. אמרתי לו ללכת. הוא הלך עם אחותי לגלידה, משהו שאני כבר חודשים מנסה לשכנע אותו לעשות איתי. כל פעם תירוץ אחר. לא באתי איתם. אנחנו לא מדברים, וזה גם לא שלי, זה שלהם.
כרגע בוחרת להשאב לשם. האישה והילדה. להאמין שאין אף אחד איתן בעולם.
חסר לי חיבוק של מישהו, מישהי, אבל הם היו היחידים שרצו להכיר אותי באמת. שלא ויתרו עליי.