היה בי דחף היום. אחד שמופיע אצלי כל כמה זמן, מאז הפרידה. גם כתבתי עליו.. וזה הדחף לעלות תמונה, ולהשוויץ.
אני שלמה עם המון חלקים בי, בעוד על אחרים אני עובדת, חלק גדול בי שלם, וממקום אמיתי. עדיין, יש בי רצון לעלות תמונות לכאן, תמונות חושפות, טיזריות.. ולקבל תשומת לב.
אני מנסה לנתח את הרצון הזה בראש שלי. למה אני רוצה את זה? חסר לי? מאיזה מקום זה נובע? הגעתי למסקנה שגם אם זה מגיע ממקום לא שלם, זה בסדר לרצות לקבל יחס חיובי מהסביבה. למרות שלא חסר לי..
ועדיין, אני עדיין בוחרת שלא לעלות לכאן תמונות. בעיקר את אלו שבוערות בי, שצילמתי שניה לפני הפרידה. המשימה שהמלכה נתנה לי. אני אומרת לכם כאן ועכשיו- הייתם מזילים ריר, בנים, בנות, ואולי אנשים היו משנים את דעתם עליי. אני לא חושבת שאנשים כאן מבינים כמה אני שווה, גם אלו שפוגשים אותי. עד שאני נחשפת- הבגדים, והמגננות יורדות. יאמר לזכות התמונות, שיש בהן משהו שאני מחבבת, אני יפה, סקסית, ועומדת לבד, עצמאית, חזקה.
בא לי שיראו שאני שווה, אולי אז יחסכו ממני בולשיט, אולי שולטים (וגם שולטות) קצת יורידו מהאגו, ויבינו שיש מולם בן אדם שהוא לא פחות. אולי אנשים שחושבים שאני ילדה, יראו גוף של אישה, ורגש שמתפרץ מהתנועות העדינות שלה. בא לי שיבינו אותי, כי אני יכולה לספור על היד אנשים שבאמת מבינים אותי.
האם אעלה אותן בגלל זה? ממש לא. דווקא כי אני פועלת ממקום ששלם עם עצמו בכל פעולותיו.
החלטתי שהחודש, לצד השינויים הרבים, השחרור, התעסקות בספורט ובעניינים רפואיים, מציאת עבודה, המון דברים שאני בונה ומשנה (קשוח!), אני גם אמצא זמן לחשוב על בידיאסם. איך אני יוצרת לי מחדש בידיאסם, אולי קצת פחות מדהים, אבל סוטה ונהדר לא פחות, שישאיר אותי שלמה? מה אני באמת רוצה לעשות עם התמונות האלו?
אני רוצה לעלות תמונות אך ורק ממקום שמטיב אותי. אותי! ולא אחרים. ממקום שמעצים אותי. אני מזהה שזה לא שם, לכן כבר מספר חודשים לא מעלה. בעבר העלתי מתחושת גאווה ושייכות. אני כבר לא שייכת לאף אחד חוץ מלבדי. איך זה משרת אותי?
אבחן את זה.
אולי זה זמן גם להפסיק להיעלב מעלבונות כלפי הילדה שאני, דווקא הילדה היא הצד הבוגר והמדהים שבי. והם.. יוצאים עלובים, שהם צוחקים על ילדים.
מניחה שעד אז, אשלח רק למי שאראה לנכון.. והשאר, שיחשבו. מה. שהם. פאקינג. רוצים! 🥳💜
