לאחרונה, גם בגלל המחזור, מצבי הרוח שלי מתערבבים... ואני מוצאת את עצמי בוכה. בוכה מגעגוע למלכה ולמלך. בוכה בגלל שאני פוסט טראומתית. בוכה כי אני חרמנית מדי ובא לי לבכות, בא לי שישפילו אותי, בא לי שידרכו עליי.. אלוהים. בא לי לבכות ולגעת בעצמי. לבכות ולגנוח. הראש שלי במיקס אחד גדול, ובא לי מישהו, מישהי, שיבלגנו אותו אפילו יותר. בא לי להיות סמרטוט של מישהו. ולדעתי זה מה שמחזיר אותי ליפול למקומות ישנים. לא אכפת לי איך אני מצטיירת. לא רוצה לשלוט על החומות והמיגננות שלי. לא רוצה לעצור את עצמי. בא לי לחתוך את העור היפה שלי, בא לי דם, לבכות, ודם, זה מחרמן אותי כל כך... בא לי שיזיינו אותי כל כך חזק, ויחנקו אותי, ידרכו עליי.. בא לי להיות קטנה. ילדה קטנה. אבל גם יצור קטן. לא חשוב, אבל כל כך, אהוב וחשוב..
אני יכולה לשכב במיטה. לרגע להיות האישה שאני, ולרצות לגנוח ולהיות הכי סקסית שיש. בו זמנית לרצות להתקפל, למצוץ את האגודל, ולחבק איזה דובי. אני מזהה את זה. כשאני מרגישה בצרה, שרע לי ברמה קיצונית אני אוטומטית עוברת למוד של הילדה, זה קרה פעם אחת בחיים שלי חוץ מעכשיו. הייתי בבית של קצין שגרתי אצלו, נכנסתי להתקף כזה בעקבות מצב רוח רע. דיברתי איתו. שיחקתי איתו. דחפתי אותו. הייתי ילדונת מציקה. הלכנו לסטוק, קניתי מלא דבר יצירה. שעות של נטו ילדה. ובאותו הרגע אין אישה, היא לא קיימת. יש באמת ילדה שם.
יש את הילדה שבאה במוד חיובי, כאשר אני בוחרת בה, נותנת לה מקום, היא נינוחה יותר. ויש את הילדה שמגיעה בלי שאני מבקשת. מגיעה כי רע לי. כי ילדים לא יודעים רע. איך מזהים אותה? היא מוחצנת, היא תזזיתית (תדחוף תשחק תזוז לא תנוח), היא תהיה מכווצת. מדהים לראות מה הטראומה עשתה לי, פסיכולוגיה זה מרתק.
