סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

אגם הברבורים

לפני 3 שנים. 4 באפריל 2021 בשעה 12:05

יש משהו בזיכרונות שנערמים, בדף הזה שמתקמט ומתיישן עם הזמן, בלעזוב, דבר טוב, ורע, אל דבר חדש, מפחיד, ושונה. יש משהו בלאהוב כל כך ולחייך אל מי שאוהבים עד שלא ניתן יותר, או ניתן פחות. גם יש משהו באנשים שמתחלפים ועוזבים. יש משהו שלא רק מקמט, אלא שובר גם אותי. וגם אני, ככל שזמן עובר ושניות חולפות, מרגישה קצת יותר כבדה כאשר הזכרונות הם כמשקל בטון הנישא עליי. יש משהו בלהיזכר באותם זכרונות, במה שהיה וכבר אין, עולות ספקות, האם יהיה כזה? כפוסט טראומתית, החזרה לאחור תמיד הפחידה אותי, ואפילו גרמה לי לכאבים פיזיים בגוף. החזרה לאחור כללה רגעים של בדידות, כעס, בכי, הרגשה של אפסות, במקומות בהם הלב היה צריך אהבה. וככל שעברו השנים, לא רק חרדת הנטישה התעצמה בתוכי, הפחד מלפספס, אלה גם הפחד מלחזור לאחור אל זיכרון שהיה. טוב או רע, הם לבסוף נערמים בתוכי. 


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י