מחר אני משתחררת מהצבא, אל החיים האזרחיים, והלא פשוטים, ומוצאת את עצמי בלי קרקע יציבה. בלי עבודה, בלי מגורים שמתאימים לי, לעומת זאת, עם המון מגננות וחסכים. אני מתקשה אפילו לבחור מה ללבוש למחר, שכן אני לא סגורה על עצמי בדברים רבים. הרי, אין איזו שהיא אישיות מגובשת.
ואז יש אותה, הילדה הקטנטנה שבי.. שהיא הצד הכי שלם בי. אני מכירה אותה הכי טוב, אני מכירה, אוהבת, ומרגישה אותה. אני יודעת מתי היא באה, מתי היא הולכת. מה מקשה עליה, מה משמח אותה הכי בעולם. אני יודעת מה לעשות כדי שתשאר, ומתי היא בורחת.
אני שוכבת עכשיו, על המיטה בדמותה, עם וואנזי חד קרן שמשכיח ממני לרגע שממחר אני אישה עצמאית. ולרגע- ילדה עצמאית, שעולמה מלא בצבעים, וקשת בענן. אני מודה על הזכות להכיר אותה, כמו אחות קטנה.
ועם כמה שאני אוהבת את הילדה, לא תמיד היא מתנהגת כמו ילדה טובה. אני שואלת אותה בתמיהה, למה? מתי זה קורה? מה הטריגר להתנהגות לא טובה?
בגיל 17 אהבתי להיות בראטית, כי אהבתי ששמים אותי במקומי. והרי; אם אני יודעת שמקומי שם, למה על מישהו אחר לשים אותי בו? ואם הוא לא המקום שלי,למה כל כך כיף להיות שם?
לאחר מכן, בגיל 20, הילדה קיבלה חינוך משמעותי. אבל הסיבה שהייתה טובה לא הייתה החינוך, היא ידעה מה יקרה אם לא תהיה טובה, ובעיקר, ידעה וראתה כמה סבל היא גורמת לצד השני כשהיא לא טובה. היא הבינה, שעל מנת לספק את הצד השני, היא צריכה להיות טובה, וזה סיפק אותה.
עתה, שוב חוטאת בדברים הקטנים (הכל סובב סביב הדברים הקטנים), קו החשיבה שלי לוקח אותי לשם- אולי כי אף פעם לא היה לי מקום יציב אליו אני מרגישה שייכת, אני מנסה לעזוב, מהפחד להבין שלא הייתי שייכת לבסוף, כלומר, עזיבה. או, אני עוזבת את המקום הפוטנציאלי שוב ושוב, בכדי שיחזירו אותי לשם, בכדי שיגידו לי שאני שייכת, הרי זה מה שתמיד היה חסר לי. אולי מאחר ואני רגילה לאי יציבות, אני מנסה להשאר במוכר, ומוציאה את עצמי מאיזון גם כשיש לי סביבה יציבה. אני מאוד היפרקטיבית, פעם הייתי פורקת אנרגיות דרך קרקס, 4 שעות ביום! ובכל מפגש, אין ספור חיבוקים. זו הייתה התרפיה שלי, תנועה בשילוב של אהבה. דרך התזוזה מצאתי את השקט. ואילו היום, אני מנסה דרך השקט למצוא את השקט. מדיטציות, נשימות, הכרת תודה- להסתכל על הטבע, פשוט לחייך. יש בי צד שמתעסק בדברים הקטנים יותר מדי. אני לא מניחה למחשבות, לפרטים, והוגה מילים מיותרות. אולי זה תוצר לוואי של ההיפראקטיביות שבי?
אולי הפתרון הוא שקט. אם אנחנו מורכבים מהדומם, ומהחי ובועט, אם בדומם נמצא שקט, וגם דרך חיות נמצא שקט, נהיה שקט בעצמנו. כמעט כמו שאנחנו אהבה בכללותה..
אולי אז נרגע, לא נרגיש תלושים, נתחבר אל עצמנו, וטוב יותר לאחרים.
בינתיים, בת 21, משתחררת מצבא ההגנה לישראל, ודווקא כשהכל לא יציב מוצאת את עצמי מודה על הדברים הגדולים והכלליים- תודה על פרפרים בבטן, תודה על בית זמני, מקלחת, אוכל. תודה על היכולת להאמין, תודה על פחד שאינו משתק, תודה על ילדה ואישה, תודה על אנשים מדהימים שליוו אותי בשירות הצבאי, תודה על שירות צבאי מלא שעבר בהצלחה. צ׳או♥️
