יצא לי לחשוב על אלוהים לאחרונה. למה אנשים מתחברים לאלוהים? הגעתי למסקנה שזה כמו שאני מתחברת לכאב. כאשר בני אדם נחשפים למשהו שגדול מבינתם, או מעוצמתם, הם מתרגשים. הם מרגישים שחוו משהו על טבעי ועל כן הם חייבים לשתף אותו עם העולם ולחקור אותו, כי הוא מדהים. כך גם אני עם כאב. הכאב שחוויתי בחיים היה בעוצמות שלא ניתן לתאר. הרגשתי שחוויתי דבר מלא בכוח ונוכחות, שעליי לחקור אודותיו, להפיץ אותו בקרב אנשים, כדי שיזהרו, ילמדו, ידעו שכוח כזה קיים. בעצם, מדובר בתוצר נפוץ של טראומה- אובססיה. אמונה היא ידע, שמצורפת לו פעולה מנטלית, שמחברת אותנו לידע הזה. אבל מה קורה כאשר מחוברים מדי?
גם אני חוטאת בזה, חוזרת אחורה לחושך. לרגעים בהם בכיתי אבל אמרתי לעצמי שאני חייבת להעביר את הסכין על העור שלי. לפעמים בהם כמעט איבדתי הכל. יש לי זכרונות כואבים, שהייתי חייבת לנתח את הכאב. לשתף אותו עם כולם, שיבינו את הדבר המטורף הזה שעבר עליי.
הכאב הזה הוא שום דבר מלבד אל סוד עמוק ואל פצע שקצת הגליד. בפועל, במיוחד בימים אלו, אני עפה על עצמי כל כך. אני מזהה מצבים בהם אני כל כך רגישה, נפגעת, מתקרבת, מתרחקת, נרתעת, והדבר הראשון שעובר לי בראש הוא שאני איתי. אני כבר לא מוסרת את עצמי על מגש של כסף, אני שמה גבולות ברורים. שמתי גבולות ועמדתי על שלי מס׳ פעמים בימים האחרונים. אני מופתעת בעיקר מעצמי, שמפרידה אותי ואת אותם אנשים, שמבינה שזה שלהם, שמאפשרת לעצמה לחייך ולהגיד: את סקסית, את חריפה, ויש לך סטנדרטים. אני עושה מה שבראש שלי, ובראש שלי יש המון דברים. שמבחוץ, אנשים לא ידעו. כי זה שלי, העולם המדהים והאישי שלי.
כיף להיות ביצ׳ית לפעמים, וכיף להיות לבד, וכיף לא להיות פתוחה לגמרי, כמו שחברה שלי אמרה לי, ככה זה עובד. כיף שלמדתי מפעם. עדיין, הלוואי וזה היה עולם פשוט, וכנה יותר. משאלת ערב של ילדה קטנה, אישה גדולה, עצמאית, ואלוהית. כי אני קצת כועסת עכשיו, כי בא לי להרים לעצמי, וכי יש על מה.
