תקופה מוזרה. מאתגרת, ודווקא בגלל זה היא מעניינת כל כך. בימים אלו מצוי בי שקט, אחד נעים, שגם אוכל אותי מבפנים, ולא תמיד מאפשר להתבטא. מתחולל בי המון, אבל לא תמיד אני רוצה לדבר, לספר, אפילו להבין את עצמי, את מה שבפנים. שמתי לב לזה, שאני מספרת על עצמי, ולא מספרת יותר מדי, כמו תמיד- ברוח מצב הרוח, הכל נשמע מפי שגרתי, אפילו בנאלי ולא מעניין.
על אף השקט, יש רעש שמנסה לזלוג ממני, בעיקר עצבות שפגשה אותי מס׳ פעמים בימים האחרונים, כשהרגשתי שוב במקום שלא חיבבתי, ובאמצע אימון כאשר הסתכלתי במראה, והתגעגעתי. נזכרתי במבט שלה, בביטחון שהרגשתי, למרות שהיו דברים חסומים, ידעתי בדיוק מה מתאפשר, זה היה נעים.
באתי לבכות, ועצרתי, האם באמת להיות שייכת עדיף על להיות עצמאית וחזקה? על לזרום ולפעול לפי מה שנכון ונעים? על חוסר וודאות, שלומדים לחיות איתה, היא כבר לא משנה כמו לפני כן.
אני שמחה להיות אישה חזקה, שעומדת בזכות עצמה, ועל שלה. אני נהנת לדבר בישירות, על הרגשות שלי, הגבולות שלי, החלומות שלי. אני מקבלת שלא הכל ברור כרגע, ועושה דברים מכמה שיותר כוונה לטוב, בעיקר עבורי. גם את השקט אני מקבלת, אם מי שסביבי לא ידע להכיל את זה, גם תקופה של לבד זה אחלה.
עפה על עצמי. ועל הבטן שלי..
