מכירים את הריאליטי ״אביב או אייל?״ הייתי רוצה להיות במערה כמו ששם, שיציפו אותי, אל מול עיניי, מאות תמונות שלי. שיאתגר את הזיכרון, את הרגש ואת מה שנדחק. אמא שלחה לי תמונות ילדות שלי, זה תפס אותי טוב בתקופה של ניתוק רגשי. אל נגד עיניי, תמונות שלי, שאני לא מודעת לקיומן. כל תמונה גורמת לי להרגיש אחרת, להזכר בתקופות שונות בחיי. אני לא לגמרי מצליחה להתחבר, גם עכשיו. אבל המצח טיפה מתקמט, משהו שם רוצה לצאת ממני.
כמה זמן לא חשבתי על הילדה שבפנים. לא באמת דיברתי איתה, לא הבנתי אותה. כשהייתי הילדה, הייתי רק ברובד השטחי שלה. ברובד שקיים גם באישה, במקום בו חסר חום וחיבוק. אבל מה יש מעבר למחסור באלו? כל כך הרבה עומקים אחרים.. לא נגעתי בהם. לא נגעתי בהם כי לא דיברתי איתה, לא עליה, לא דיברתי.
פחדתי. שתקתי. הכנסתי את זה בפנים. המון רגשות החבאתי.
לאחרונה אני במצב בו אני בוהה רבות. מסתכלת סתם, כי אני לא מצליחה להרגיש. ברגעים בודדים דברים מרטיטים לי את הלב, בשאר הפעמים, מלטפים, מכאיבים.. אני כל כך מפחדת שישארו בתוכי, שלא אצליח להרגיש שוב. שאני נשארת באותו המצב. ואני לא יכולה שלא לתהות, אולי מלהוציא את הכל ממני אני מפחדת? מלדבר? מלהפתח? מלשחרר? עולם משעשע, כי אין דבר שאני רוצה יותר..
מלהיות מוצפת, ולא לצוף
להרגיש, ולא רק להשקיף
זה בסדר להרגיש מנותקת, מרוקנת. לפעמים נרגיש תחושת מלאות על דברים שלא ידענו שחסרים לנו. לפעמים נרגיש מלאים, גם כשיש מן החסר. לפעמים נרגיש תחושת מלאות גדולה לצד תחושת חוסר גדולה. איך נתמלא אם לא נתרוקן? החיים זה להתמלא ולהתרוקן. ועדיין, אני מלאת תקווה שהתחושה הזו תתנתק ממני, ותעזוב אותי בקרוב.