טעמים מתוקים מפעם, גם הכואבים, השאירו בי בדידות. בא לי להרגיש אותם שוב בעזות. פצעים חשובים שהיו ונאטמו, כבר לא יוצרים אצלי תגובה רגשית, מלבד לצללים וצורות שמזכירות לי את מה שהרגשתי. למה אני בכלל בוכה?
המילים שכתבתי, התהליך שעברתי, כל מה שחוויתי שם היה כל כך אמיתי. הכאב, העצב, השמחה. ובין כל המילים, מסתתרת ילדה פגועה. כמעט כמו עכשיו, עכשיו היא ממש מתחבאת. עכשיו אני לא מצליחה לגעת בה. עכשיו היא נוגעת בי דרך מילים ישנות כתובות.
אני בוכה. בוכה. בוכה ולא מבינה למה. מה כואב בי. מה לא יוצא החוצה. כל פוסט שכתבתי, אני זוכרת בדיוק מה הרגשתי. זוכרת כמה הלב שלי פעם. זוכרת למה, כמה הכל היה פלסטר ללב כל כך שבור. ומאז הפרידה גם טיפול פסיכולוגי הפסקתי. כי לא יצא, אבל גם לא היה פלסטר. שאיפשר לי שוב לחשוף את ההריסות בזכרונות של הילדה.
האהבה לגשם. כמה כואב זה. כמה כואב. כמה שזה לא שמח ותמים כמו שנראה. כמה שמאחורי כל חיוך שנוצר מכל טיפה מסתתרות בראש דמעות שנצרבו בדם. כמה שההערכה הזו לא פשוטה, היא כל כך מורכבת. כמה שכואבת. כמה שכואב להבין למה אוהבים. טעמים חריפים וצורבים.