אחרי תקופה ארוכה של לחץ, אני יכולה להגיד על עצמי שאני בתוך התהליך, במילים אחרות, אני עם עצמי, והפחדים לרגע בצד. לא לגמרי, אבל גם זה בסדר, כמה חיכיתי להרגיש את עצמי עם עצמי.
במיוחד בבוקר כזה, תופעות לא נעימות של הגוף, שמביאות עצבים, חוסר יכולת להתרכז, לזוז.. אני רוצה לכתוב. ועכשיו אני אאט את קצב הכתיבה. ארפה שרירים בגוף. אנשום נשימה ארוכה, אשחרר.. שוב. אלטף, אמסור לעצמי אהבה. אגיד תודה. כי בימים האחרונים אני כל כך מוסכת שאני לא מצליחה אפילו להגיד תודה, וצריך תמיד להיות זמן לזה!
תודה עליי. תודה על התהליך שאני עוברת. תודה על הסובבים אותי. תודה על מותרות זמניות. תודה על שאני מכוונת לדיוק קבוע, מודעת לכך שאינו מיידי. תודה על ההבנה שיש ימים אפקטיביים יותר, ויש פחות. יש ימים שמחים יותר, ויש פחות. יש אני כזו, ואני אחרת. תודה על בריאות.
אני רגע זוכרת מה אני צריכה לעשות הבוקר. לשתות, לאכול, לשתות שוב, לבשל. אני גם חושבת עם עצמי איך לשפר את הרגשתי. אז לשבת, לדייק את המטרות והרצונות שלי, מהשבוע הזה, ובכלל. ללכת לרופא הערב, לקבל בהירות, תשובות, משהו שירגיע.
לנשום לאורך היום. כמה שטוב
