את הבוקר והצהריים, העברתי בבית הקברות בצפון. נסענו לאזכרה של סבא, כעת מלאו שנתיים מאז שהוא נפטר, המרחק בין הזמן לא גודל ומרגיש כי נשאר מועט, מספיק בשביל שזה יבעט לי בבטן, כמעט כמו בפעם הראשונה.
לאזכרה הראשונה לא הלכתי. הייתי חיילת בצבא, ולא התאפשר לי לבוא באותו הבוקר. היום, כולם הגיעו לבושים בצורה יום-יומית, חוץ מסבתא, אולי קצת אדישים. לעומתם, שאלתי את אבא הבוקר, מה לובשים לאזכרה? לובשים שחור? פעם ראשונה שאדם קרוב אליי נפטר, פעם ראשונה שאני הולכת לאזכרה. עד כמה אבלים? עד כמה שמחים? רגשות התערבבו זו בזו, כאריג הנוצר מחוטים שונים, לבסוף לבשתי גופיית בד פשוטה.
הגענו. הנה הם, המשפחה שלי. עם חלקם הייתי בסכסוך, דרמה משפחתית נורמטיבית, צעדנו לכיוון הקבר של סבא, חשבתי לעצמי, כמה סבא היה עצוב אם הוא היה רואה כמה מאז שחלה והלך, המשפחה התרחקה כמו בד שנפרם.
הרגשתי קצת בחילה. בחילה מהנסיעה הארוכה הלוך, בחילה מהמבטים שהרגשתי, מהמילים החלשות והקצרות שנאמרו כלפיי, זו לא נקראת אהבה, זו לא משפחה. זו קבוצת אנשים שנתקלעו ביחד לסיטואציה של צער.
הגברים התפללו, גם חלק מהנשים. תפילות חזקות, היינו מורכבים מחרדים, מסורתיים וחילונים. כשעה עמדנו בשמש, וברקע תפילות. אני חוזרת אחורה לשבעה של סבא, התפילות עטו אותה כל ערב בשתיקה יפה. הגברים התפזרו בכל הסלון הקטן, כל אחד לבוש אחרת, המון שחור, המון כלי תורה. כל אחד התפלל בקצב אחר, לכן גם כל אחד עשה את תנועות התפילה בזמן שונה. היה ריקוד מהול בעצב, קולות עמוקים שמתערבבים זה עם זה, שיר, שכמעט נשמע כמו זעקה, ואנחנו, ישבנו על הספה, הסתכלנו על המאורע, אולי רצינו לבכות, והרגשנו עצב.
אלא שהפעם התפילות הרחיקו אותי מהמאורע, לא משנה כמה הייתי קרובה לסבא. לא היה צורך בשתיקה היום, היה צורך בלדבר, להתחבר, לאהוב. רציתי להתקרב לקבר, אבל הרגשתי צביעות בכל עבר, הרגשתי בלבול, הרגשתי נתק שהפחיד אותי, הרגשתי משהו שלא מדויק לי,
בכיתי. כי אני מתגעגעת לסבא, כי הסיטואציה הייתה מורכבת ורעה מדי עבור הילדה שאני. האישה שבי שמרה יחסית על אדישות, הסתירה את הדמעות שזלגו בשקט, עמדה רחוק. יום אחר אבוא לפה ואשב מול סבא, רק אני והוא. היום אני רוצה לחשוב על מי שסבא היה עבורי. ככה אני מרגישה יותר קרובה אליו.
זה מתעניין איך אנשים מתרכזים בדברים הלא נכונים. כשהם התרכזו בתפילות והלכו, במקום ליצור דו שיח מקרב, זה הזכיר לי משפט שאמרו לי השבוע, הפעולות שלי מונעות מכך שאני מתגוננת מפחד שלא קרה, במקום ליצור את החלום.
בדרך חזור, נתתי לו נשיקה, והבטתי במצבות מסביבי. מילים כמו ״אבא״, ״אימנו היקרה״, קברים של ילדים, לכולם יש אנשים שיקרים להם, כל אחד מחפש את הבועה המצומצמת לחזור אליה, כולם חווים צער. אנשים חוזרים לקברים של היקרים שלהם, מתמוססים מכל טיפת זיכרון שנותרה, בעוד אני אדם שאוחז בזיכרון, מרגיש אותו, מעריך, ולא משחרר, אף פעם, בשגרה.
סבתא בכתה היום. חיבקתי אותה, ולא היה צריך מילים בכדי שנתחבר מחדש. בהמשך ישבנו ביחד סביב שולחן גדול, זה לא היה אותו הדבר, אבל זה היה חמים מספיק, גם היה חם היום. אולי פספסתי משהו ברגע התפילה, כי כאן שתיקות היו יפות.
היינו מאוחדים לבסוף. חייכנו, חזרנו שוב לפעם, בהווה הקצת מר. מי היה סבא בשבילי? הוא היה המבוגר שהכי האמין בי בכל המשפחה. הוא היה האדם היחיד שגרם לי להרגיש כמו ילדה, ולהשאר ילדה איתו עד הרגע האחרון. סבא שלי הוא הדמות שגורמת לי להרגיש נעימות גם כשלא נעים לי באמת. הוא היה עבורי אהבה אמיתית, עבורינו הוא עדיין הדמות שמאחדת את כולם סביב השולחן.