איך אני נרגעת כאשר מגיע סוף-יום, ואיתו הרעש של המזגן מבודד כל רעש מסביב, יוצר שקט מוחלט. חושך, אחרי מקלחת, אז אני מצליחה לחשוב. זה לוקח אותי למפגשים אצל הקבנית בצבא, שם המזגן תמיד היה חזק מדי. נאבקנו עם להעלות את מפרש המזגן למעלה, לבסוף נחלנו הצלחה. מכל הפגישות שלנו, נזכרתי דווקא באחרונה, שם אמרתי משפט שמסכם את כולן, ואת הפצע המרכזי בי. לפני שעזבתי, התנצלתי על הדמעות, הסברתי: ״איך אפשר לאהוב ואז לעזוב?״. המשפט החזיר אותי אחורה לפרידה, גם אז אמרתי אותו, זה היה בלתי נתפס. וגם לפני, בכל הפרידות הקודמות, עד לפרידה הראשונה מאמא, ואבא. כולן הותירו אותי שבורת לב. זה גורם לי לתהות, האם יש סף למספר הפעמים בהם הלב יכול להיפצע? האם בתוכי לא רק דמויות מרובות אלא גם סיפורים ארוכים? ילדה שעזבה את אמא ואבא, אישה שבקשר איתם, ילדה ואישה שנשבר לה הלב, פעם יותר אישה, פעם יותר ילדה.
למרות זאת, הלב שלי עדיין יודע לאהוב, ולהתחמם. היו לי יומיים מדהימים. התחלתי אותן ביציאה ספונטנית לתל אביב, יצאנו אני, ידיד שלי, ושני חברים שלו למסעדה אסייתית נפלאה. הם היו מקסימים, היה מצחיק מאוד. ידיד שלי כרגיל היה ג׳נטלמן, וכיפי, הוא עשה לי שק קמח והסתובבנו ברחובות של תל אביב. סיימנו את היום עם מדורה קטנה מפראפין, ובקבוק יין מתוק. הבוקר שלמחרת התחיל לא פחות מתוק- מקלחת חמה, ריח הסבונים, ארוחה טעימה, משם- לים. קצת ג׳אגלינג בחוף, ולמדתי לגלוש בפעם הראשונה. גלשן לפנים, חלק מהחוויה- ואז להתנדבות עם בעלי חיים מהממים. בערב פגשתי מישהי נפלאה. אני לא יודעת איך לקרוא לה, השולטת שלי, האהובה שלי, היא משניהם. יצאנו למופע קצת מצחיק, קצת עלוב, שתינו בבר שסוף סוף התאים לגילי, והתחבקנו בחדר שלי, עד שנרדמנו ביחד.
לא משנה כמה עזיבות אחווה בחיים, טעמה של האהבה הוא מתוק ביותר, ויש ממנה סוגים רבים. האוויר הקר לאחר מקלחת חמה, טעמם של הפירות בים, כמו כן הצלחה בלהתגבר על פחדים, אפילו לכפכף אותם. נהנתי לתקשר עם אנשים חדשים בקבוצה, זה שריר שהיה לי והקורונה פגעה בו, הבנתי שעליי לאמן אותו מחדש. להתנדב עם החיות גרם לי להסתכל על הכל בצורה כל כך חדשה. אנשים ללא שום אינטרס, ללא אגו, עם המון אנושיות. כל אחד בא בזמנו לעשות טוב, פשוט טוב. להיות נעים לסביבה שלו. נתתי לפרה לללק אותי, ליטפתי חוטמן שהתעצבן קצת, האכלתי עורב, וגוזלים מתוקים. בערב, הרגשתי קצת כמו ילדה בהפעלה של יום הולדת. נהנתי לחזור אחורה, גם אם זה לא הכי מצחיק. ואיתה, התמוגגתי מלהסתכל לה בעיניים. האישון שקטן ומתרחב, הלב שמאפשר להתאהב.
