אבל קשה לי. מנוגד כל כך. מוריד כל כך. מבאס כל כך. בא לי למחוק דברים שכתבתי, אבל לא אעשה זאת, כי הם באו מהלב והיו נכונים, כמו הפוסט הזה. מבאס שקורים דברים לא נעימים. מבאס שיש קצר בין אנשים, בינך לבין עצמך.
היום היה משהו שקרה בעבר. הוא החזיר אותי אחורה, לרגעים בהם כל כך חיכיתי שזה יקרה. וזה לא העלה בי כלום. לא כי אני כבר לא מרגישה, אלא כי הדחקתי. היה לי זר להיזכר בסיטואציה שקראה עד לפני 3-4 חודשים. זה קרה? תמונות לא ברורות אך מוכרות בראש שלי. ככל שאני מתקרבת להכרה, אני מתרחקת כי אני מבינה שזה יהפוך אותי וידרוש ממני להרגיש. ולצערי, עדיין אין לי עם מי לדבר. הפסקתי לדבר על הילדה, אבל שכחתי שגם לא לדבר על הפרידה זה דבר משמעותי לה. חרדת נטישה בשני המקרים, כמו כן, אבדה של אם, ואב. אב שמעולם לא היה לי, אם שזכיתי ממנה לשנים ספורות. אח שלא לקח ממני את המקום שלי. הרגשתי נסיכה גם לידו.. ואיתו. מספיק בשביל לתת חזרה. הדמעות נופלות ממני על הגרון, מה היה קורה אם הייתי מדברת כל הזמן הזה? מה היה יוצא? אולי הכל היה כבר מתנקה? איך פספסתי את כל זה? איך חשבתי שיהיה בסדר בלי לדבר, כשזה ברור שיהיה בהמשך כל כך כל כך קשה?
וזה מביא אותי לקצר ביני לבין אנשים. כשכל הדברים שהכי קשה לדייק מבחינתי מדויקים, ודווקא הדברים הקטנים ובעיניי הכי בסיסיים מתפספסים. הערכים שמבחינתי מחזיקים כל קשר וקשר, דווקא איתם בחיים לא הייתה לי בעיה. ופתאום זו בעיה, ה-בעיה. אני רותחת כי אני לא מאמינה. זה הזמן להאמין, אולי גם לנפץ חלומות. אז מיום מעולה, ליום מלא במחשבות, חרדות, והכי רחוק לביטחון שיכל להיות.
האמת היא שעבור יחס כזה גם לא בא לי להשקיע את הזמן הזה היום להתבאס ולחשוב. לא בא לי כלום כרגע, חוץ מלהקיף את עצמי באנשים שמבינים אותי.