מכירים את הימים האלה? שאתם כל כך צריכים אוויר לנשימה? היום בשבילי זה היה מישהו לצאת איתו לבית קפה, נקייה, אחרי מקלחת, לשיחה מעודדת ומחזקת ב-4 עיניים. לא הצלחתי ליצור את החוויה הזאת שאני רוצה, עם החברים שיכולתי לקחת איתי לכל חור סיימתי את הקשר הרדוד, חברה אחרת בעבודה, כל השאר גרים רחוק, כל כך רחוק. מצאתי את עצמי בבית, נשאבת לבאסה שלא הצלחתי לעצור. אמרתי לעצמי להיות סבלנית, מחר, ובשישי, את יוצאת, וודאי גם בשבת. אבל היום הייתי צריכה את זה. את האוויר של החוץ, את כוס התה החמה לצד משב אוויר קר, במקום מואר, כשאני מרגישה יפה ולא מוזנחת, או לפחות, נקיה. כשיש רעש ואני רק שומעת את עצמי ומתבוננת באדם שמולי. אולי גם קצת במסביב. לבחון סיטואציות חברתיות, התנהגויות של אנשים, זה מסקרן ומלמד.
לאט לאט המחנק עולה לי, ולמרות החיידק בבטן שהתגלה היום כלא קיים יותר, כאבי בטן החלו, וגברו. לאחרונה דברים מאמתים אותי יותר עם פעם. זה קשה. זה קשה כי לא באמת דיברתי על זה יותר מ-3 פגישות אצל הקבנית. התמונות עדיין על השולחן שלי ואני לא מסוגלת לשחרר באמת. אני בוכה כל פעם. הבכי הזה הוא רק בחלקו על הלב השבור ומה שאבד, בעיקר הוא כמה שכל מה שהיה אימת אותי עם טראומות שלי, עם הילדה שבי. אימת אותי עם התחושות שתמיד רציתי להרגיש. אני אדם כזה שמעריך דברים יתר על המידה. כל מי שיעניק לילדה שבי שספגה מכות על בסיס שבועי, והרגישה מנותקת מהמשפחה שלה, בית, יקבל מקום נצחי בלב שלי. מקום שלאו דווקא לא מצליח לשחרר מאהבה רבה, יותר לכיוון של לשחרר אנשים שהוכיחו לילדה אחרי שנים של סבל שהיא שווה משהו. גם היום אני מרגישה ככה, אבל יש משהו בלחוות את זה בפעם הראשונה שמעמת אותך עם מציאות שונה ונפרדת, שהייתה מגיעה לך כל החיים.
הצלקת הזאת מעמתת אותי כל הזמן. היום העירו אותי בדפיקות דלת חזקות מהשינה, אבא רצה לשאול לשלומי, עדיין נבהלתי עד לכדי בכי. מיד לאחר מכן- צעקות בסלון בין ההורים. חרדה. טריגר. סיטואציה שמחזירה אותי לפעם, לדפיקות על הדלת, להורים שנכנסו למרות שאמרתי לא להכנס, ברחתי דרך המרפסת והם חיפשו אותי, וצעקו, כל הרעש הזה, מחזיר אותי לפעם, לרגעים בהם ישבתי חסרת אונים בשקט בין כל הרעש, סגרתי אוזניים, והתכווצתי אל תוך עצמי. יוצאת למרפסת לנשום, נזכרת בפעמים בהם לאחר מכן ברחתי, אל מגרשי החנייה הסמוכים, התחבאתי בין כותלי הבניין הישן והמכוער. לא אשקר, גם הסיטואציה הייתה מכוערת מאוד. אנשים שהסתכלו על ילדה קטנה לבד, במקום לא לגיטימי, למעשה צפו בטראומה בהתהוות. לצפות בטראומה.. איזה דבר מזעזע זה. זה כשלעצמו צריך להיות טראומתי. תמיד יהיה חלק מהילדה הזו בלב שלי, של אודט. תמיד יהיה בי מהברבור השחור והלבן. מהקיצוניות, מהנגדיות של הילדה והאישה, של העדינות אל מול הזעם. כי מי שנכווה כועס. ומנגד, הילדה העדינה.. שעדיין בלב שלה מחכה מתחת לבניין להורים שכבר לא יוכלו להגיע ולהושיט לה יד. אז היא מחפשת את הדמות הזו אצל בני זוג, מטפלים, מנהלים, חברים.
התחלתי לעבוד עם אנשים על הספקטרום. היום סיפרו לי לעומק, הם אנשים שלא מסוגלים לתפוס מספר גירויים בו זמנית. רעש של מכוניות נוהרות בכביש, אנשים מדברים בפלאפון, הפעמון של הבניין, הם נתפסים על דבר אחד והופכים אותו לכל עולמם. בעוד אני, ישבתי שם והסתכלתי על הכביש, כל הרעשים סביב עזרו לי לברוח מהדבר האחד שרציתי לשכוח. ממה שאני עד היום מנסה לזכור, ולהבין.
