כל יום בו אני גודלת, אני לא מבינה איך זה הגיוני להיות כזו, וכל כך קטנה. היום היא אמרה לי שאני נראת לגילי, קטנה, ואכלתי תסביך באותו הרגע בדיוק. אמרתי לה שאם הייתה רואה אותי עם חברים אחרים, או בעבודה, הייתה מקבלת שוק. כי זו אני אחרת.. ובעצם, זו פשוט אני גדולה.
כל יום אני גודלת, רואים את זה דרך העבודה, מעובדת זוטרה בקרקס, לחנות בגדים, לצבא, לסושיה, כעת אני מדריכה טיפולית מול אנשים נפלאים, תפקיד שדורש הרבה אחריות, וכוח. רואים את זה בקשרים שלי, בהבנה שלי את החיים, בידע, בכמה שאני מגשימה המון.
כל יום אני גודלת. קצת, והפער בין הילדה לאישה הולך וגדל. יש שם חורים ריקים שאני רואה, אבל לא מצליחה למלא. כל פעם כשאני מבחינה באחד, מנצנץ- אני מרגישה כאב. עד שאמלא אותו, עד שאדע איך.
כל יום אני קצת גדולה וקצת קטנה. אני קצת מטפלת באחרים, וקצת הילדה שרוצה לעשות תיקון בעולם. אוהבת את ההשתקפות שלי במראה, וקצת הילדה ששופטת את עצמי. קצת היא, וקצת אני. קצת מתחזקת, קצת הילדה החלשה שעדיין לא יכולה להתחרות מולו בלי להפצע. קצת אישה בוגרת, קצת תינוקת שכל גירוי גורם לה לרצות להגיב בקיצוניות.
