היום התבדתי למונח ״ילד הורי״. ילד אחראי שמגיל צעיר מתרגל לקחת את האחריות עליו, כאשר הוא בסך הכל ילד. למדתי שהאחריות לא עליו. זה בא לי בדיוק, הרי רק אתמול בלילה עזבתי את ההורים לנופש משפחתי בלעדיי, ידעתי שזה הדבר הנכון לעשות, שאינו נמנע, אך דווקא בשילוב הפחד לאבד אותם ביום מן הימים, הרגשתי אשמה שאני עושה להם לא נעים. כמה מטורף זה לשמוע את הדבר הזה, ולהזכר בכל אותן פעמים שהילדה הקטנה שהיא אני, לקחה את האחריות על עצמה, האחריות עליה, האחריות לחנך ולתקן את ההורים שלה, האחריות לדאוג לבריאות שלה, אחריות שלא באמת מאפשרת להיות ילדה.
זה בעיקר מעניין מאחר והליטלית שבי, באופן לא מודע, כנראה ידעה זאת מזמן. היא ידעה שהיחידה שתבחין בה באמת, תהיה מלכה חזקה, אחראית, ששולטת בה ביד חזקה. היא ידעה שעליה יהיה להסיר כל אחריות. ואילו האישה שבי כבר למדה מהילדה, ככה זה צריך להיות, היא לוקחת אחריות.
אני מסירה ממני כל אחריות כזו.
