אגם הברבורים

אני רוצה לספר שאני קצת עצובה. לא קל לחיות עם הורים שאין להם מושג בדברים בסיסיים. אין להם כבוד, מוסר, הרגשות בוקעים מהם החוצה, ואולי זה למה גם אצלי זה כך לפעמים. אבל היום הייתי אחרת, הייתי מאופקת. חזרתי מיום מוצלח מאוד בעבודה, שמונה שעות אינטנסיביות בהן לא יצא לי רק לבצע את עבודתי, אלא גם לעזור לכל הסובבים שלי. למנהלת, לחברה, למדריכים אחרים. הגעתי הביתה עם תחושת סיפוק, ועייפות רבה. נרדמתי, קמתי, התמודדתי עם תחושות שהגוף שלי חווה, כשאבא הגיע הביתה לקחתי לי גלידה ונהנתי מהגשמה של דודא אחרי יומיים קשים.

הבעיה מגיעה כשהם טועים שוב באיך לתקשר איתי ועם אנשים באופן כללי. הם פונים אליי בתוקפניות במקום לדבר, הם יורדים עליי, אלימות מילולית לכל דבר.

אני שותקת.

אמא מתקשרת אליי, אני מנסה לדבר איתה והיא לא נותנת, היא צורחת עליי שאני גזל, אני גזל, אני גזל..

אני מבקשת לדבר, היא לא נותנת.

אני רוצה שיח, והיא לא שותקת.

אז ניתקתי. ושם שתקתי. ביקשתי שלא יפנו אליי. ידעתי שזה גם לא יקרה.. היא באה אליי ונראתה מוטרפת. צילמתי הכל.. היא דיברה מסריח, בצורה אלימה. גם אחר כך כשהלכה לסלון, גם בחדר שלה כשהייתה לבד, גם כשבאתי. אם היא הייתה רוצה הייתי בקבר, אם היא הייתה רוצה הייתה הורסת לי את העבודה, דיברה על החיי מין שלי, קראה לחברים שלי זונות, אמרה שאני מטונפת. מה לא.. 

אני שתקתי, במטבח.

שתקתי, כשבאה אליי לחדר.

הדבר היחיד שאמרתי- ביקשתי מהם שיח.

ואז, עליתי לחדר שלהם בעקבות ריכולים עליי שנשמעו בכל הבית.

היא צעקה, אני דיברתי.

אני דיברתי, היא סגרה את האוזניים עם הידיים.

אני דיברתי, היא עשתה קולות. 

באתי לכתוב כמו ילדה, אבל ילדים הם טהורים. בן אדם מבוגר שמתנהג ככה הוא ממש לא ילד, הוא עוד אדם שהתקלקל על הדרך. 

כל זה כי הם רצו שאפנה דברים מהמקרר. אפילו לא שאלו איך היה לי היום. העבודה שלי כזאת מרתקת, כך גם אני. הם מפספסים אותי.

אני דיברתי בנועם, הצעתי לה להתרכז בראיון העבודה שלה מחר, לארגן בגדים, לנוח, להבין למה היא מתעסקת בחיים שלי, למה מפריע לה שיש לי חיי מין, למה היא מקללת את החברים שלי, למה היא שואפת להרוס לי את העבודה, למה היא מתפרצת ולא מדברת בכבוד ובנועם. הצעתי לה כדי שאולי, אם תהיה לה עבודה, היא תתעסק בטוב שלה במקום לגרום רע לאחרים. אולי אם תהיה לה עבודה, היא תעזוב אותי או תלמד על תקשורת נורמלית. אולי, ממש אז, היא תרגיש חלקיק מהסיפוק שאני מרגישה. תהיה לה עבודה. 

כמה אני שמחה שלא נגררתי לזה. שזה לא צבט אותי עד לשתיקה אחרת. כמה אני שמחה שאני בת 21 עם עבודה משמעותית, אני מטפלת באנשים, יש לי סדנא, כסף טוב, חברים לעבודה, בוסית מדהימה, חברים באופן כללי, אהבה, מלכה, כבוד, היכרות עם העצמי, תחביבים, וילדה אחת שנהפכת לאישה, מאוד שונה מאמא שלה.

״אנחנו המראה שלך״

הייתם רוצים.