נדמה לי לאחרונה שהעולם צריך הצלה, וגם אני. שריפות, חום קיצוני, חוקים הזויים, נגיפים, תופעות טבע לא תקינות, דברים יוצאים משליטה, עם כמה שאני משתדלת לשחרר ממנה, כאן היא נחוצה ומפחידה בעת עזיבתה.
נדמה שהעולם צריך שינוי מסוים, וגם אני. אני עוברת אותו בעל כורחי. החיים מציבים לי אתגרים, ילדותי, מעצם היותה מסובכת ולא פשוטה, מאתגרת אותי מדי יום, מדי קשר, מדי עבודה.
נדמה שדברים לא זזים לאחרונה. פעם היו לי יעדים ברורים שצרבו בי עד שהוגשמו הלכה למעשה, אילו היום, מדי יום, אני מנסה לחשוב, מה חשוב, לי, מה אני רוצה, מה חסר לי. אין לכך תשובה. עולים בי דברים שברצוני לעשות, לקנות בגדים, גינת ירק במרפסת, להמשיך בדברים שאני כבר עושה, שום שינוי. חיכיתי לזמן הזה שלא ארצה שום שינוי, אבל אני מרגישה עדיין כל כך לא שלמה.
אני מבינה שהדברים שנשארו לשנות הם פחות צבע הסדינים עליהם אשן בלילה, אלא דברים עמוקים יותר. גם כאשר חשובים באותה המידה- פחות נראים לעין. את התזונה סידרתי, מקום לשיפור- יש. את הספורט התחלתי והתקדמתי, מקום לשיפור- יש. את השינה, את השגרה, השגתי עבודה, פסיכולוגית, גם שם- מקום לשיפור קיים בהחלט. אך כאשר אני מסתכלת על יעדים אני לא מתייחסת למה ניתן לשפר, אלא מה קריטי לי שלא נעשה. מה שניתן לשפר ישתפר וישתפר עם הזמן, גם ידעך, אלה החיים. החיים הם לא חלק מהלוז שלי
בהסתכלות על מה אני רוצה לעבוד- להפגש יותר עם החברים שלי- ליצור יותר מעגלים חברתיים בעיקר קבועים, לקום בשש כל יום, שש על השעון הראשון! לנצל את הבוקר בחוכמה. להיפתר מכל מני טקסים מיותרים, להכניס יותר מדיטציות, להכניס מסאז׳ אחת לחודש, להוסיף עדשים לתזונה שלי, לעבד את הפרידה האחרונה ולהוריד את העול שלה ממני, להיות יותר רגועה, וחזקה בעבודה, להפוך את החדר שלי למקום שהוא יותר נעים, לבנות גינת ירק במרפסת שאני עושה מאפס (מי שרוצה לעזור לי עם זה מוזמן לפנות אליי בפרטי), לקנות בגדים, לעשות סדר בבגדים ישנים, להכניס בהירות לקשר עם ההורים שלי, לדבר יותר עם סבא וסבתא, סך הכל, המון יעדים, וכולם מסובכים יותר מקודמיהם.
אני מאמינה בעצמי. אני, כמו העולם, צריכה שינוי. ברוגע הוא גם יגיע. מניחה שבעיקר מפתיע אותי דברים שקורים. אני לא מצליחה לעבד את אירועי היום יום בעבודה לצד הרגש התקוע וחוויות נוספות.
בוחרת לגשת אל זה, ואל עצמי, באהבה רבה.
לעטוף ולחמול
