אגם הברבורים

היום אחד החברים נכנס להתקף סביב זה שהוא מקנא בי. כי אני גדולה, והוא רוצה להיות קטן. הוא בכלל גדול ממני, גם בגיל וגם פיזית, גבוה מאוד, בכל זאת אמרתי לו שיקבל את עצמו כמו שהוא. מה שכנראה עמוק בפנים רציתי להגיד היה, להיות קטן זה לא כזה כיף. ובעצם, אולי דווקא כי רצה להיות, הוא מכיר את התחושה הזו בדיוק- תחושה של לרצות לרגע לחזור לילדות, לחיבוק העוטף של אמא, לכמה שהוא לגיטימי. בילדות הכל לגיטימי- במיוחד לבקש חיבוק, לאחוז באגודל בלבד, לצחוק, לבכות, להגיב בכנות, בעצם כל מה שאני, גם כל מה שהם. לכן אני אוהבת את העבודה הזאת כל כך, בשנינו ילדים קטנים שנשארו, בעל כורחנו. מעניין אם הם מבינים, אם הם מתחברים לכאב הזה, אם הם רואים את הילדה הקטנה שבתוכי, ויוצאת אליהם לפעמים.