אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

אגם הברבורים

לפני שנתיים. 20 באוקטובר 2021 בשעה 16:00

משאלה- הלוואי שבגיל צעיר יותר, כבר אז הייתי עם ראש על הכתפיים, במקביל הייתי יודעת איך להנות.

עברתי ליד מתחם הנוער היום, קפצו לראשי זכרונות של ילדה תמימה. הזמן עבר, במקביל להווייתה, זמן שאינו מנוצל. אני מניחה שהמשאלה הזו באה ממקום שמבקש מאוד- את הבהירות המחשבתית שיש לי היום, לצד היכולת לתת לזמן לחלוף בלי לפחד, בלי המורכבויות.

לפני כמה ימים נסעתי ברכב, ימים מאוד מרגשים עוברים עליי. אינטואיציות משונות פוגשות אותי מאז הפרידה, תקופה שרציתי לחזור למפגשים, זה הדהד לי שוב ושוב בראש- עד שחברה ישנה מאוד התעקשה שנלך ביחד, והרי הדבר משונה. יום אחר, נזכרתי בידיד ישן מן העבר, לא פעם- פעמיים! בערב, כאשר נזכרתי בו בשלישית, נגן הגיטרה שהיה באותו המקום החל לשיר, זה היה הזמר האהוב עליו, שפצח בשיר שהיה משמיע לי כל הזמן. הלוואי ויכולתי כמותו לשחרר מהזמן ולשמוע את אותו השיר בהנאה, אולי אני מדברת על לתת לזמן לחלוף, בלי הצורך בהסחות דעת, אז הדוגמא הזו לא הכרחית כאן.

לא מזמן, ראיתי חברה מן העבר. שיחקנו קלפים, דיברנו, היא במקום לא טוב בחיים. היה שיר שממש במקרה ובהמשך לשיחה שלנו נתקע לי בראש והעביר לשתינו מסר, כאילו מישהו למעלה צופה ומעניק אותו ממש לנו. השתלשלות אירועים שלבסוף נועדה להעביר מסר לשתינו.

אני מתרגשת מהחיים, מהיקום שמעביר לי מסרים, מהלבד, מהחברים בעבודה. המדריכים, המנהלת, החברים עצמם, מציפים בי רגשות רבים. אני מביאה את עצמי, ילדה בדמות אישה לעבודה שדורשת אחריות, ומוציאה ממני תינוקת. אחת שאוהבת לשחק איתם, להסתכל להם בעיניים, להתחבר, להבין באמת. אוהבת גם לבכות מאחורי דלתות סגורות מגעגועים, ומאהבה.

גודל הכאב הוא הגדול ביותר. הערכה וילדותיות שמקורן בסבל שלא ניתן לתאר במילים. גם היום כאישה גדולה וחזקה- החל מהמבט, למילים, לשפה, לתקשורת שלי עם אנשים ולפעולות שאני מבצעת, אני תוצר של טראומה קשה. אמנם מקשיים צומחים נפלאות, אך זה לא אומר שאין בתוכן כאב חבוי ומטמטם.

עם כל הרגישות בתוכי, נסעתי. פתחתי את שתי החלונות, שמתי מוזיקה על חזק, מרפק נשענת על אדן החלון, מפוקסת, חזקה, מחייכת- משב האוויר נעים לי. שוכחת לרגע מהזמן, ונזכרת להודות לה- אשר לימדה אותי להנות ככה מנסיעות. מונה את רשימת הדברים עליהם אני מודה, ובוכה. אני מתגעגעת, לא התגברתי לגמרי. חלק בלב שלי, שייך לגמרי לאישה שלימדה אותי להיות אישה. 

ברשימה-

אני מודה על שלימדת אותי להנות ממוזיקה חזקה

מחלונות פתוחים, ממשב האוויר.

לימדת אותי שאווירה חשובה,

לימדת אותי על חריצות, על נתינה.

לימדת אותי מתי לעצור, מתי להמשיך 

לימדת אותי להתאמץ כשצריך.

לימדת אותי בכל יום, כשהסתכלתי עלייך,

מה היא אישה חזקה, רגישה, מצליחה.

חשוב מכך- מה שהפכת אותי.

אני אוהבת את שיערי, את הגוף שלי, אני מרגישה יותר בנוח עם המיניות שלי, התחלתי להתאמן, השתניתי המון כי את האמנת בי.

על המקרר שלנו בבית היה מגנט שעליו כתוב ״כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו״. זוכרת שהתפוצצתי על ההורים שלי שהם עומדים מאחורי משפט כזה כשלמעשה, השאירו אותי להאמין בעצמי לבד. אבל כמו אהבה- אף אחד לא לימד אותי מה זה אמונה לפני. לא ידעתי שזה אפשרי, עד שעשית את זה את בשבילי. 

אני רוצה שתדעי שאת המודל שלי בחיים, בוכה גם עכשיו, ברכב, עדיין גורה ללביאה. קצת אחרת, מוצפת ברגש ולא מתנצלת. מלאה בעוצמות של הלב. יודעת מתי לשים את הגבול, או לפיכך, מתי לבקש משאלה.


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י