היינו יושבות לשיחות על הא ודא, פותחות את הלב אחת אל השניה. גם אנחנו היינו יושבות על כוס תה, אולי משהו טעים ולרגע עוצרות את הזמן. היום שישבתי מולה, בעיקר הרגשתי את ההבדל בין פה, לשם. בין עכשיו, לאז. ביני, לבינה, מרגיש שפרוסים קילומטרים שלמים. אני מתגעגעת להקשיב לה ולצאת מחויכת ומרוגשת, אני מתגעגעת לשיחות שלנו שתמיד נתנו לי ערך מוסף, שדחפו אותי להשקיע, אני מתגעגעת להרגשה שהיא רואה אותי, ואוהבת להיות בחברתי. בחיים שלי יש מחסור בנשים שאני יכולה לשאת אליהם את המבט, אנשים שרואים אותי באמת, שהופכים אותי לאני טובה יותר, זה חסר לי. יצאתי מהדלת שלה בתחושה עגומה, של הפסד, בתחושה של אומללות אל מול חוסר היכולת לגרום לאדם שמרגיש לבדו להבין שהוא חלק מקבוצה, שהדרך הנכונה היא אחרת. יצאתי קצת יותר רצינית, קצת פחות ילדותית, אבל כל כך ילדה, שמצאה את עצמה מדברת בחדר ההוא, ועכשיו פגועה, ושוב נעזבת. שם עולה אצלי שוב ושוב בזכרונות, אני רוצה להיות כאן. בעצם, אני לא רוצה להיות כאן. ככל שצעדיי התרחקו מהחדר, והלכתי בדרכי לשם, הבנתי שהשם אליו אני רוצה להגיע לא בטוח יחזור. קיבלתי את זה, אין ביכולתי לשנות את כולם ולהראות את האמת לכולם. הבנתי באותו הרגע שמשהו השתנה אצלי- אני מסוגלת לא להישבר אחרי שאני מרגישה שעוזבים אותי, ואני נשארת כאן לבד.
לפני שנתיים. 7 בדצמבר 2021 בשעה 16:00
