אני כותבת ואני לא יודעת מאיפה להתחיל. כל כך הרבה חדש עובר עליי, ומשמעותי, שאפילו אני, חלשה אל מול זה מכדי לדעת איך להעביר כל אלו לכתב. עדיין אני כותבת, בתקווה שמשהו יצא נכון, שאות תנחת במקור, שפסיק ירגש.
חזרתי מהים. נסעתי עם אחת השותפות שלי, כן, עברתי דירה עכשיו לבית הכי מגניב שיש. היא חברה ותיקה שמצאנו קרבה ושותפות ממש בתקופה האחרונה. אני שמחה על ההזדמנות המחודשת להתקרב אליה.
הגעתי עטופה אל הים, לאט התחלתי להוריד ממני משקלים. הרוח לבדה, הכניסה אוויר לתוכי. השמש, אין שניה לה, מילאה אותי בחמימות גם בקור שהיה. מגע האבנים על החול היה מחוספס אבל מספיק בשביל לעורר בדיוק במידה. סיפרתי קצת, נפתחתי, בכל קושי מצאתי נשימה. עד שהגענו אל איזור יחסית ריק של החוף, התפשטנו, רצנו על החול, וטבלנו ערומות במים. זה היה מדהים בשבילי, לראשונה הייתי ערומה לצד חברה והגוף שלי לא קיבל קונוטציה מינית, אלה הוא היה שלי, חלק ממני, פשוט, יפה, ונקי.
ככל ששהיתי ברגע הרגשתי איך מה שחוויתי כל כך גדול ונהדר שאין מקום לכל החששות הקטנות. יותר נכון, הבנתי כמה הן מיותרות. עדיין, כשטבלתי קצת טבעתי בזכרונות.
אז שחיתי, ניווטתי בין ערוצי הזיכרון, לא נזכרתי בדברים ספציפיים אלה יותר הרגשתי ילדה פצועה וכואבת. שרוצה לספר, רוצה שיבינו אותה, לא בשביל לקבל חיבוק- אלה בשביל שיראו את הפצעים שלה, שיראו שהיא ורד עם קוצים, שיראו שהיא פיה עם רסיסים בגב, שיראו אותה. אני מרגישה שיש לי עומק אחר כשרואים אותי כך. שמבינים, שרואים, שיודעים. שנים שלא ידעו.
אני יודעת, וכרגיל מנסה למצוא את האיזון בין הידיעה אל הסביבה. בין ההתרגשות, להוויה. בין העבר, לכאן ועכשיו. בין האישה, לילדה. אולי אני לא יודעת מאיפה להתחיל, אבל אני יודעת בדיוק איך התחלתי.
