השנים האחרונות היו עבורי מאוד מלמדות, עד לכדי שינוי השגרה שלי. אז תקופה השקעתי בתזונה, לאחר מכן באימונים, היום אני כבר מעשירה את עצמי במה שאני אוהבת, ובמקביל מעלה שאלות חשובות בנושא זוגיות, מיניות, בידיאסם, ויחסים.
בידיאסם מורכב עבורי. איך לא? מיניות זה דבר מורכב ועמוק, בליווי של תוצאים מטראומה זה חייב לעלות המון הסתייגויות. כשזה לא שם, אני כמהה לזה. כשזה כאן, אני שמה לב לקשיים שעולים. אני אפרוס אותם כאן, כדי שכל השולטות ידעו לא לבחור בי , צחוק בצד, אני לא מחפשת להתמסר עד הסוף, אני מחפשת לשמור על האני שלי בעוד שולטות מחפשות צעצוע, אני בראטית כי זה הדרך שלי להגן על עצמי מלהתמסר, שזה מצחיק כי לשם כך התכנסנו, כמו כן אני בראטית גם כשעובר עליי משהו ואני כועסת / מרוחקת. אני אוהבת כאב ואוהבת להיות ילדה אבל לפעמים שני אלו גורמים לי לנסיגה, לריחוק, ולרגשות אשם. אני לא יכולה להעריץ לחלוטין כי בראש שלי תמיד תהיה מלכה אחת ואין שניה לה.
הדיבורים על מלכות ועל צעצועים הם הפתיח לדבר הבא שאעלה, אני לא אוהבת להיקרא צעצוע, לפחות לא בהתכתבות ראשונית. בתכלס, אני רוצה להרגיש מלכה גם כנשלטת. אני אוהבת יחס, כבוד, אהבה, תקשורת.
אני חושבת לאחרונה על אנרגיות, על כמה אנרגיות חיוביות ושליליות יש בתוכי, מה הגורם שלהן? האם כשאני נקראת צעצוע זה עושה לי אנרגיות שליליות גם אם אני אוהבת את זה? האם אני צריכה לחפש אנרגיות שבהכרח רק יעצימו אותי? שאלה נוספת שעלתה בעקבות שיחה שהייתה לי השבוע- האם יש לצמצם את מספר הדברים שאנחנו נותנים להם אנרגיה, גם אם הם נעימים? אם משהו לא מדויק לי, אבל הוא נעים, האם לקטוע אותו? האם ריבוי קשרים לוקח מהאנרגיות שלי? אולי הרס של דבר, יביא לבנייה של דבר חדש ונכון יותר. האמנם?
המון שאלות. לצד כל אלו, אני רוצה למצוא אוזן קשבת. האם לחפש פסיכולוגית? קוצ׳רית? לפנות לחברים עבור אוזן קשבת? האם לחפש קבוצות תמיכה? ללכת לויפאסאנא? מדיטציה? מעגלי נשים? ריטריטים?
היום עלה בי חשש. מה אם אלך לעשרה ימים של מדיטציה ושתיקה, ושום דבר לא יצא ממני? לא בכי, לא כעס, לא כאב. אשאר אדישה ועצורה. האם זה אומר שאין לי מוצא?
האם כשאני מסבירה את עצמי זה אנרגיות שכדאי לי לתת? לפעמים אני מרגישה שאני צריכה לתת הסבר, או שהובנתי לא נכון, לפעמים אני גם בוחרת לא להגיב.