מלא מחשבות רצות לי בראש. אני נמצאת בקמפינג במקום מושלם, עם אנשים נהדרים. אני שמה לב לכמה דברים.
אחד, אני מתגעגעת לבית. יש מי שיגיד שאני בחורה עירונית וזה חלק בלתי נפרד ממני, בעוד אני אומרת- בא לי לטייל בטבע יותר, לאמן את השריר הזה, להיות פחות רגישה לרוחות, לחום, לאבק, לחוסר במזגן, לחוסר בכבישים, ובחנויות.
שתיים, אני מאוד מכונסת. דווקא החשבתי את עצמי כאדם חברתי מאוד. ואני כן- אני מדברת עם אנשים שלא הכרתי, שואלת, מקשיבה. אבל המון פעמים הכמות הגדולה של אנשים מפחידה אותי, ואני מרגישה כלו חנוקה. לפעמים, אני מרגישה מאוימת מאחרים, שמקומי, וערכי בסכנה. לפעמים העיניים פוגשות בחצי מבט ומתחמקות עם חצי חיוך, לפעמים אני לא עוצרת להקשיב ולהכיר. עכשיו אני במחנה עם המון אנשים, ואני לא מכירה אותם. לא עצרתי להקשיב.
שלוש, אני מאוד משווה את עצמי לאנשים אחרים. מה אחרים עושים, ואני לא. במה אני לא טובה, ואחרים כן. אני לא מתייחסת אפילו לרגע במעלות שלי לעומת חסרונות של אחרים. והאמת, לא הייתי רוצה להתעסק לא בזה, ולא בזה.
ארבע, הביטחון שלי ברצפה. יש לי בטחון גבוה לפעמים, ליד אנשים מסוימים, בדייטים, עם חברות קרובות מאוד. אבל בכללי, הוא מאוד נתמך בהיכרות ראשונית, באהבה מוגזמת. בלי זה, בטבע- אני נבהלת להיות אני לעצמי, שהיא חלק מכולם. אני משווה את עצמי לאחרים, אני מורידה את עצמי.
שלושת אלו נותנים לי אתגר נוסף לשנה הקרובה, והוא לעבוד על הביטחון העצמי שלי. ללכת לריטריטים, למפגשים חברתיים, למעגלים, ליצור אינטרקציות. ללכת לאקסטטיק דאנס, במטרה לשחרר, להשתחרר, גם ליד אנשים, ולתקשר. כל פעם כשאני יורדת על עצמי, לעצור ולהרים לעצמי.
חמש, אני לא בכושר. כי 3 אימונים שאני מתקשה לעשות בשבוע לא עונים על סיבולת לב ריאה, על גמישות ופיזיותרפיה. היום עשיתי אימון ששילב כוח, תנועה, קפיצה בחבל, הלב שלי זינק. אני הולכת להתאמן הרבה יותר, כל יום, ולפעמים יותר. בא לי להיות חזקה, בכושר.
שש, אני רוצה למצוא אנשים להתקדם איתם ביחד בקרקס. עמידות ידיים, אקרו יוגה, פאסינג. מניחה שלרובכם זה לא אומר הרבה. מזל שאני כותבת כאן בשבילי
שבע, בא לי לפלרטט יותר. אבל דווקא שם, אני בורחת למקום של הילדה המתוקה. היא אומרת לאישה שבי בלב, לא רוצה, ולא רוצה!
