הרגע בו אני מדמיינת אותי מחבקת אותה, מנצח את כל הרגעים. חשבתי לכתוב לה שאני רוצה שנפגש, כי אני רוצה פשוט לעטוף. ואז קלטתי- זה נובע מאהבה. אהבה תמיד תשאר, גם אחרי פרידה, אבל זה הרגיש לי לא מאוזן כרגע. יש לי אנשים אחרים, כמו את המלכה, חשבתי. ואז חשבתי על לחבק אותה, וההמשך בשורה הראשונה. כמה הדחקתי? איך שכחתי? אני אזכיר לעצמי שוב ושוב את המבט שלה ששמר עליי. אני בחיים לא אפסיק להודות עליה, עליו.
ובעוד שאני שוכבת במיטה ובוכה, אני משתוקקת לדבר אחר. למישהי שתשבה אותי, שתיקח אותי, שתכלא אותי, מבלי לאפשר לי ללכת.
אל תטעו- אם ארצה ללכת, אלך. בכאב רב. אבל בא לי להרגיש שיש לה כוח עליי, שהיא טורפת אותי.
בא לי שהיא תחזר אחריי, תאתגר אותי, לא תפחד מהמורכבויות שלי. בא לי שהיא לא תמרח אותי, שהיא תציע לי להפגש, ממש עכשיו. בא לי שנשתה כוס יין ונסתכל אחת לשניה בעיניים, עם מוזיקה ברקע, שנרחף.
בא לי שהיא תיגע בי. בכל הגוף. אבל שתתחיל מהפה, תכניס את האצבעות העדינות שלה לאט אל תוכו, אז תכסה את כל הפה שלי עם כף ידה הקטנה. שתנשך אותי באוזן, תלקק. בצוואר. תחזיק לי את היד, לאט. בא לי שנעשה אהבה, עם המון תשוקה.
מצרפת את הפנטזיה הנוכחית שלי לאור בינג׳ בנטפליקס.
בא לי מלוכלך, מתוק.
ואותך מתוקה, אבל כזו אסרטיבית..
