קמה בבוקר ומרגישה פרפרים בכל הגוף. בבטן, בכתפיים, ברגליים, הם מונעים ממני לעוף. אני שבויה המיטה, אך בעצם עפה כל כך רחוק, עד שהלב שלי פועם, מפחד. מפחד, פועם. קופץ. פועם, קופץ, ואני עדיין במיטה.
לפעמים קשה לי עם הילדה שבי, אני כותבת עליה לא מעט. היא עברה המון דברים בחיים, התוצאה היא הערכה מוגזמת של כל דבר. לכן, מאתמול אני מוצאת את עצמי עם פרפרים בבטן, בכתפיים, ברגליים, אך מרותקת למיטה. עדיין עפה, גבוה, מספיק בכדי לשכוח, שאני שוכבת עליה.
אני מעריכה, ולא מאמינה שהדברים הטובים הם בשבילי, נחרץ גורלי להתלהב מהכל עד כדי שיגעון. אתמול מישהו חתיך וחמוד התחיל איתי בקניון, לא הצלחתי להפסיק לחשוב על זה, קצת עד עכשיו. אני מובכת כל כך. לאחר מכן התאמנתי אחרי תקופה, איזה כיף, איזה מדהים שעשיתי את זה. בערב הלכתי למפגש של לסביות-ביסיות, הכרתי מלא נשים מדהימות, הכרתי גם חברות, הרגשתי חלק מקהילה! הייתה מישהי ששמתי עליה את העין, חושבת שהיא קצת פלירטטה איתי, רק זה מכניס אותי למיינד פאק שאני לא יודעת איך להתמודד איתו. עשינו קרקס, למדתי מלא תרגילים חדשים אתמול. קיבלתי חבל לקשור את הציוד שלי לתיק. אנשים שאני אוהבת כתבו והחמיאו לי. בקיצור, אני קצת מתקשה להחזיק בתוכי מליון מחשבות. אוף, הפרפרים האלה!
