אני לאחרונה מלאה ברגשות, אחרי תקופה מאוד ארוכה של אדישות. הכל חודר אליי, ומעבר, גם זכרונות ישנים, ואנשים ישנים- נמצאים בלב שלי. אני מתגעגעת למלך ולמלכה, עכשיו נגעתי בעצמי ודמיינתי את האקסית שלי, זו שחשבתי שהתגברתי עליה מהר- בכיתי. תכף אפגוש חבר, שבעבר גם היה הנשלט שלי, והמחשבה על לחבק אותו ממלאת אותי ומרגשת. אני בוכה מהכל, מכל מה שלא בכיתי עליו מספיק. אני מתרגשת מהדברים הקטנים, אבל גם מתעלמת מדברים אחרים. אני מעריכה, אבל גם לא מעריכה בכלל. אני מאפשרת לעצמי להרגיש, אבל גם מציבה חומות.
בין כל הרגש הזה- מוצאת את עצמי מאוד בעייפות. זה רק הגיוני, הכל בוער בי, תקופה של שינויים, עומס רגשי ופיזי. בימים האחרונים הייתי במחשבות עם עצמי, והבנתי שאני צריכה לקחת את עצמי בידיים. אי אפשר תמיד לנוח, ולהתלונן שהמציאות היא לא כמו שהייתי רוצה בה. אני יוצרת את המציאות! וכדי ליצור- צריך תנועה! מה אני רוצה שיהיה במציאות שלי? זו השאלה הבאה שאני שואלת את עצמי.
בתכלס, גם אדישות היא סוג של מנוחה, שהגוף שלנו מבקש. משהו שהוא לא יכול להתמודד איתו כרגע. אני שמחה שהגוף שלי יודע לנוע ולהגיד לי מה הוא צריך, אני מודה על שאני מקשיבה לעצמי, ולו.