רוצה לשתף שאני עושה המון צעדים אמיצים, כאלו, שבתכלס- מנטאלית, הרבה יותר גדולים ממני. עוברים את מכסת הקיבולת שלי. לכן אני בחרדות תמידיות.
אבל- חשוב מאוד, אני לא נותנת להן לנהל אותי. אני מתמודדת. עד שהכל יעבור, כל פעם מכה אחרת. עד שאני אפנים- אני מסוגלת, זה היה בדיוק, למידות שלי.
אז לימודים יש, עבודה יש, היום התחלתי לחפש שותפ/ה. חושבת שמצאתי אחת. לא מזמן היא שלחה הודעה, נראת כמו מישהי שמדויקת למה שאני מחפשת. אני כרגע לא נכנסת להודעה, נותנת לעצמי לדמיין שהכל מושלם ויהיה מדהים, כל מה שיאפשר לי לישון ברוגע..
היום גם הלכתי לסופר, עשיתי השלמת קניות, והכנתי אוכל ל-3 ימים הבאים. בוקר, סלט, פחמימה, חלבון. הכל טבעי, לא מעובד, בריא.
היום גם עשיתי פעמיים את התרגילי פיזיותרפיה שלי.
היום גם אלך לישון לפני 3, ממש תכף.
עשיתי קצת יוגה, תנועה, מתיחות.
עם כמה שאני בשליטה- אני לא. אני בבקרה. זה אחר לגמרי, להחזיק את הכל, רעוע, קרוע.. לבין להחזיק ולתמרן, להחליט, לנשום, לחייך.
אני יודעת שזה לא יקרה מיד. אני ריאלית. הלוואי והיה לי פורקן, לרגע. הלוואי ויכולתי לערב אחד, להיות שוב נשלטת, ושתהיה שולטת חזקה, נשית, סקסית, שתתמרן בי, שתשכר אותי, ואז תגרום לי בעזרת מילותיה לעשות עבורה הכל. ואני אקום בבוקר, והכל יהיה שוב, מחדש.
