מוצאת את עצמי בהמון מחשבות. על האירועים האחרונים, על החיים. חוויתי שבועיים אינטנסיביים מאוד- אפילו הרבה יותר, ואני מנסה לאחד את הכל למקצה אחד, ממנו ארוץ הכי רחוק שאפשר וגם אתקרב הכי שניתן.
מעסיקים אותי מאוד סידורים שנשארו, המרדף אחריהם. מתי יגמר? מתי לשחרר? האיזון בניהם הוא מעניין. אני עוד מחפשת אותו בעצמי.
מעסיקים אותי הלימודים, האנשים, מחמאות שקיבלתי, ביקורות, קשיים, הנאות. חברים חדשים, המשפחה שלי, גם היום- ראיתי שחרור של צבי ים. התרגשתי מאוד!
מעסיק אותי המבחן השבוע ביום חמישי, הלמידה אליו, העייפות שלי עכשיו.
מעסיק אותי חופש. לקום בבוקר וללכת לבית קפה, או לקחת כוס קפה לפארק. ללכת לג׳אם מוזיקלי ספונטני ולנגן כי אני יכולה. להכיר אנשים חדשים ולא להרגיש שאני זונחת אנשים קיימים. גם בלעדיי הם קיימים, גם עכשיו. לא להרגיש שאני צריכה לספר את הכל לכולם.
מעסיק אותי שבא לי נורא שאנשים הקרובים אליי ידעו עליי הכל, במיוחד חוויות שאני עוברת. אבל לפעמים אני לא מרגישה התעניינות כמו שאני רוצה, או שפשוט אין לי כוח לספר בכלל, או לספר חלק. בא לי שהם פשוט יהיו שם לצידי, שנחווה את הרגע בלי לדבר עליו שוב ושוב אלפי פעמים, בלי לנתח, בלי להתבאס שלא מבינים
מעסיקה אותי בת הזוג שלי. אני אוהבת אותה מאוד אבל חווה איתה קושי לאחרונה. בעקבות מוצאת את עצמי נמשכת לעוד א/נשים. כי זה יותר קל ככה.. שמשהו אחר נופל למשבצת החסרה. היא מהממת, אבל קשה לי. היא עוברת תהליך של התבגרות כרגע, לפעמים קשה לי להכיל את זה. במיוחד כי- זה אחרי יום עמוס וקשה שלי, כי זה בלילה, כי זה מוגזם לפעמים, כי אני יכולה להיות איתה ילדה והיא גם ילדה איתי, אני יכולה להיות איתה חברה והיא שלי, היא גם הבוגרת מבנינו לפעמים. אבל לאחרונה כל פעם כשאני אומרת דבר מה שחשוב לי מאוד ונגע בי- היא בקושי מגיבה ומתייחסת כמו שהייתי רוצה. או שתגובות מאוד יבשות, ״מעניין״ אבל בלי להתעניין, וישר מדברת עליה, על העבודה שלה, החברות, עוד. שאני אוהבת להקשיב להם- כשזה לא בא על חשבון יחס שאני מרגישה שחסר לי. ואז לא בא לי להעניק, זו בעיה.
כרגע היא רצתה שאספר לה על היום שלי בהקלטה, ואני עייפה ומבולבלת. שואלת את עצמי שוב מה חסר לי וכמה ממה שאני צריכה אני מקבלת. זה המדד בסוף לקשר. גם נחה, ובקרוב אכין את עצמי ללמוד..
