הרבה זמן שלא כתבתי, וכמה שהמקום הזה היה לי חסר. אני נושמת לרווחה, גם מתרווחת על הספא בנוחות, שלום אני, אני כאן, זה המקום שלי שוב. ממקום למקום אני רצה, כותבת שירים, אבל בעצם כאן בבלוג שלי לא כתבתי כמה חודשים. והרי הילדה שבי, החשובה ביותר, כאן היא מקבלת זרקור בכל פוסט שאני כותבת. אז יש מלא חדש, שהאישה שאני תספר לכם ממש עכשיו בזמן שהילדה מתרגשת, והכלבה שבי מקשקשת בזנבה😉.
בעיצומה של שגרה אינטנסיבית מאוד, פיזית, עוברים עליי המון שינויים. הגוף תפוס, שעות השינה, מזון, כלום לא יציב. גם מצבי הרוח שלי מאוד משתנים. השבוע החלטתי לקחת את עצמי בידיים. אז כל יום שעובר אני מדייקת יותר ויותר. ישנה קצת יותר, נמתחת יותר, אוכלת יותר בריא, יותר מסודר, שותה יותר, ועוד. זה לא נגמר. אז כל יום, קצת. אני משתדלת להקפיד. משתדלת לקבוע עם עוד אנשים, משתדלת להספיק. אני לא יודעת מה יביא איתו העתיד, אני יודעת שכרגע אני משתדלת לעשות את ההכי טוב שלי, וזה מתחיל מקטן: מלקנח את האף במקום לשאוף פנימה. מלהשתעל כשצריך. מללכת לשירותים ישר כשאני מרגישה צורך. מלהתקלח כל יום, לנשום, להיות עם גרביים בבית. לישון מוקדם יותר, לקום מוקדם יותר, לדאוג לאוכל זמין. זה ממשיך שלב אחד הלאה: לפיזיותרפיה שאני צריכה להקפיד עליה, ללבקש עזרה מהמאמנת שלי, לדבר עם חברים קרובים, לשתף את המורים שלי ברגשות שלי. זה ממשיך מעבר אליי: לתמוך בחברים שלי, להשתדל להיות שם כשצריכים אותי. אני לא נפגשת איתם מספיק אבל יודעת שגם לזה יהיה לי יותר זמן ומקום בהזדמנות ושזה יהיה בזמן שלי ובלי לחץ. כרגע הלימודים והשגרה שלי וההזדמנויות החדשות קודם. החברים שלי מבינים. אם נחזור אליי: אני קצת תקועה שם ולא יודעת איך להמשיך. אני רוצה להחליף את המיטה בחדר שלי, אני רוצה בגדים אחרים, אני רוצה הכל אחר. אני מתקשה להחליט מה הכי מתאים לי. אני מפחדת להוציא כסף על מה שאחליט שלא מתאים לי יותר. אני מפחדת לשנות דברים דרסטיים, כשאני לא בטוחה. אני מפחדת ללמוד דברים מסוימים כשיש לי חוזקות בדברים אחרים. ובעצם, מי קבע במה אני חזקה יותר ובמה פחות? הרי סיימתי לימודי אנטומיה בהצטיינות, ועדיין אומרים לי שמתאים לי ללמוד פסיכולוגיה. מה קובע? היום הילדה שבי פחדה לצאת לחופשי בשיעור. האם זה אומר שהיא עצורה וסגורה? היא יכולה להיות הכל, אולי אני קצת תמימה אבל זאת דעתי. בעצם, אולי היותי תמימה כבר מוציא ממני את הילדה שאני.