עוד לפני שכתבתי את הפוסט אני יודעת שיהיה בו המון. ואכן, קרה המון. החיים שלי הידתנו והתהפכו בשנים האחרונות מקצה לקצה עד שאני לא מזהה אותם. לפני רגע הייתי תלמידת תיכון שחורשת לכל מבחן ומסוממת מקונצרטה ולוקחת כדורים על כל כאב, מאז אימצתי הרגלים בריאים, התחלתי להתאמן, עברתי את הצבא, עבדתי עם אוטיסטים, חוויתי מערכות יחסים חדשות, מתגברת עדיין על מערכות יחסים ישנות, והנה אני היום- סטודנטית לקרקס. עבודה עם הגוף, שוב פציעות, שוב עומס, הגשות, שיעורי בית. התרגשות. בית ראשון חדש שהוא שלי, אני שסוג של מובטלת אבל מסתדרת, לומדת להבין מה זה בית, מה זה לגור עם שותפה, מה חשוב לי בבית, בחדר שלי, במה אני רוצה להתקדם בקרקס, עמידת ראש- מה השלבים? איך לרפא את הפציעה בכף היד, איך לארגן את הלוז. היום צפיתי במופע, התרגשתי. היה רגע אחד משמעותי שאחת הבנות עשתה חזרה לנאמבר שלה והיה בנינו מבט משותף. מהר סובבתי את הראש והובכתי. התרגשתי מהמופע עד שנשארתי בכלום. ואני יודעת, ממנו הדרך לחניה מתחת לבית של ההורים קצרה. פלאשבק של טראומה, עצב. כאב. שיחה ארוכה עם בת הזוג, עצב, כאב.
ואז אני רואה פוסטים שלך שמספיקים בשביל לגנוב את תשומת הלב שלי ולהעיר אותי מחדש. קוראת על הדייט המוצלח שהיה לך ושמחה, אבל גם לא יכולה שלא להיזכר בדייט הראשון המוצלח שלנו. מתגעגעת למבט שלך, לביטחון שנתת לי וחסר לי עכשיו. בעיקר מופתעת מכמה שהדייט איתך מעציב אותי כי אני נזכרת בי, התמימה, הקטנה, שצריכה הגנה. בעצם, בי. בילדה.
אבל אז אני רואה את הבטן שלך ונזכרת שאני נישקתי שם פעם. והפעם זו את, והזיכרון שלך בראש שלי.