אני מתגעגעת לגורה. הקטנה, האהובה. האחת שמטפחים, שהיא הכי טובה. גורה של לביאה. גורה של מלכה, שהיא לא פחות מלכה. אבל פחות המלכה, אני גורה. קטנה, מפוחדת, בסביבה לפעמים חשוכה. לבקש מגורה להיות אישה עצמאית, וגדולה. כמו לבקש מבוסר להיות פתאום מעולה. כמו לבקש מתינוקת להיות חזקה, מול האימה הגדולה. אני שונאת להיות גורה קטנה בעולם הגדול, במיוחד כשאני מאוד משחקת את האישה הגדולה. אני מאוד מכילה, מחבקת. את עצמי ואת הסביבה. אם אני מכילה את עצמי, אמור להיות בסדר, לא? אם אני מכילה את הסביבה, הם יהיו איתי בחזרה, לא? אם אני נותנת אקסטרה- יותר בשליטתי שיהיה בסדר. לא? אז איך זה שלא? שאני מתרוקנת ולא מתמלאת, איך זה שגורה קטנה לוקחת על עצמה תפקיד כפול, סובלת ולא נהנת? איך לא לשקוע? כשיש עלייך עודף משקל קבוע? אני מתגעגעת להיות גורה. נוסטלגיה מוזרה.
מחפשת זמן לבד, מתבודדת. לא נהנת מזה. לא מרגישה האני האותנטית, לא מרוצה. עצובה. מרגישה שאנשים צוחקים עליי בפרצוף כל פעם מחדש. מרגישה לא נראת. אז מתבודדת- לפחות להיות לא נראת לבדי, במקום לבדי ליד הרבה אנשים. בא לי שיראו אותי- את הצחוק שבי, הבגרות, היכולות, הכישרון, הרגישות- היופי, כל מה שאני רואה. אני רואה ולא נראת.
הייתי רוצה סשן, של איבוד שליטה מוחלט. שעתיים שלוש של להיות נשלטת. של להיות קשורה חצי שעה למיטה, לשולחן. של להירדם ככה. של כיסוי עיניים בזמן של חיבוק. של קרח(שמעולם לא ניסיתי אבל מסקרן אותי כרגע), אפילו לא של התעללות. אני לא רוצה מכות כבר, לא רוצה דבר. רוצה להיות כנועה. רוצה להשתחרר. רוצה להיות גורה כלואה, שהיא אישה נראת וחופשייה.
