מי שקורא אותי יודע שאני בדרך-כלל לא כותבת על בידיאסם באופן ישיר. ובכן, לפחות כבר תקופה ארוכה שלא. בעצם, לא כל כך ארוכה, שנה פלוס? גם שם הייתי כותבת מעט. לכל אחד יש את מה שהוא הכי נהנה לכתוב עליו, אני אוהבת לכתוב על מה שנוגע בי. בידיאסם, בדרך כלל לא נוגע בי, אלה מה שמסביב- המשותף לאנשים רגישים מאוד, ולבידיאסם, זה רגישות, ויציאה מאיזור הנוחות. לבידיאסם נחוץ אומץ, עבור אנשים רגישים מספיק להרגיש צביטה בלב, צחקוק בבטן, או לאבד את זה עד לכדי יציאה מהמסגרת. מסגרת היא דבר נפלא. לא סתם אנחנו תולים מסגרות בבתים, במקומות עבודה. תמונות של אנשים שיקרים לנו, של הכלב של השכן, של ציור. אבל מסגרת היא גם מגבילה, ציור שרוצה לפרוץ החוצה ישאר תמיד מרובע. יהיה לו סוף, והתחלה. האם המסגרת שלי היא חומה? או שפשוט יש לי חרדת נטישה? וממי? אולי האחת שקשה לה עם סופים, יכולה לקבל אינפיניטי, הפעם באמת? כמות רבה של שאלות. בקצב הזה עוד יצאו מהמסגרת אל הלב, האוזן, אל קצה של חיוך, אל מבט. הנה אמרתי, אני לא מדברת על בידיאסם באופן ישיר, אני מדברת על מבטים! (אף אחד לא יודע שזה שם קוד לקולר). אני מסתכלת אחורה בזמן כמו הרבה פעמים בשנה האחרונה בהם לא הבנתי מה עשיתי בעולם הזה. האישה שנהנתה מכאב יותר מהכל, כבר לא נהנת מכאב. והרי זה מוזר, עוד זוכרת שהמלכה אמרה שאני מזוכיסטית אמיתית, וממנה זה אמיתי. באמת הרגשתי כזאת, אי אפשר להתווכח עם הגוף באותו ערב בו גמרתי בטירוף. היום אני מבינה שזו הייתה גמירה.. מי יודע, אולי יום אחד אבין שיש לי מקום בעולם הזה בחזרה? אולי אמצא אותו לצד הזוגיות, בתוך הזוגיות? למה אני מתגעגעת יותר, לנשוך את השפתיים אל מול נשלט חסר אונים שרואה את החוזק שלי, או למבט המתלכד בין הגורה שאני אל דמות הרבה יותר חזקה ונחושה? שוב אני מדברת על מבטים, אולי כבר אקרא לפוסט הזה ״מבט״.
לפני שנה. 3 במאי 2023 בשעה 0:14
