מרגישה כבויה. כמו טלוויזיה שיש לה שלט, אבל השלט לא עובד. ולא רק שהוא לא עובד, אין לו סוללות. וגם הקפיצים עקומים.
מה לעשות כדי להדליק את הטלוויזיה?
להתקשר לטכנאי, ממתינה מעצבנת. כמה שיחות שלא נענות, שירות גרוע ממש, ולבסוף- הוא גם מאחר, ואת משלמת על זה כסף.
הכל- בשביל הטלוויזיה הזאת, הפגומה.
שגם השלט שלה לא עובד, גם היא לא תקינה.
כמה זמן, כמה כוחות נדרשים בכדי לתקן אותה. אולי להחליף ספק? הוט, יס... No?
להחליף טלוויזיה?
להחליף את הממיר
להחליף רק מסך?
לתקן את המוח שלי, לשנות את מי שאני בתכלית? טיפול פסיכולוגי?, משהו לוגי? לחטוף עצבים.
או אולי
לתת לי יד, לחבק חזק. להסתכל לי בעיניים, ולחייך. לתת לי לדבר, לדבר גם.
לפעמים אני מקנאה בטלוויזיה
רואים, רואים אותה, רואים את מה שיש בתוכה.
גם בסדרות שונות, תמיד חבורה, או כמה חברות. חברות מהצבא, חברות מהתיכון, החברים הכי טובים. סקינס, גבעת נפוליאון, פרינדס.
מרגישה שזה חיים דיי פשוטים, אבל אני לא בערוץ הזה.
שחור לבן, כמה כבלים לסדר. מזיזה כבל אחד, עובד- אבל על נשיונל גאוגרפיק. מניפיק.
אז, הפסקת חשמל.
