כל מה שאני מצליחה להגיד הערב, הוא שכואבת לי הבטן.
ובאמת, באמת שכואב. האמת לא מאחרת גם היא להגיע.
מיקס של מחשבות שמלווה אותי תקופה ארוכה, מתנקז לכמה שעות ארוכות ולכמה מחשבות משגעות,
הן לא רעות, אבל זה זמן כזה בחיים, אולי יצא לכם גם?
פתאום כל מחשבה מקבלת היסוס, כל זיכרון הופך למאובן, ולחייך מכאיב בלב.
זמן כזה אחרי תקופה של שינוי, של עשייה, של שאלות
זה באמת מה שאני רוצה?
אולי פעם הייתי מאושרת יותר?
דעות, ועקרונות עומדים בסימן שאלה, ובעוד האני של פעם רחוקה מאוד, היא אומרת היי ובדו קיום לא הגיוני, שתינו נמצאות באותה הוויה, באותו הזמן.
לא משנה כמה עולות השאלות, הן לא מסתיימות. אני חושבת שהן פשוט לא מקבלות בהירות, ותשובה אמיתית.
אני לא באמת מתעמקת בכל שאלה, בכל מחשבה.
זה יותר מדי לי, אז אני בוכה.
ובעצם, זה לא כל כך נורא. ואני מנסה להבין למה זה ככה.
למה ככל שעוברות השנים, אני מתחילה יותר להסס.
למה אני עושה דברים כפי שאני עושה. מתחילה להתגבש ההבנה, שיש לי אפשרות בחירה מעבר למי שנהייתי.
יש גם משהו מקסים בלהסתכל אחורה,
אני בכלל מחפשת תמונה שצילמתי פעם, ובדרך מוצאת תמונות שלי מהשנים האחרונות,
פאק, אני יפה ומיוחדת, אבל הלוואי
שיכלתי לכתוב על זה יותר
שהיו קוראים אותי יותר
שלא הייתי לבד,
שהייתה לי חברה