אני אוהבת להרגיש. יש בזה משהו ממלא, סוחף, והאמת שלא הרגשתי הרבה זמן. לא עצרתי לעצום עיניים, להקשיב למוזיקה. אבל היום, ככה דרך הרילסים המתחלפים, עצרתי להקשיב לשני נגנים, מנגנים על כינור ועל פסנתר, עצמתי עיניים, והתחלתי לבכות.
התרגשתי.
את כל מיקס הרגשות הוצאתי בעצמי כך שניגנתי, גם אני.
ובעצם, ממש לפני הרגשות, הגעתי הביתה מהעבודה עם מליון אנרגיות לעשייה. אבל לא הצלחתי להבין, איזו עשייה? מה אני רוצה?
זה נשמע פשוט, אבל זה לא. כשיש המון אופציות, כשהחדר מבולגן, כשרעשים מטריפים אותי, כשעוד לא ארגנתי מקום במרפסת לנוח.
ובעצם אני שואפת לכל אלה. בעיקר כדי שיהיה לי קצת שקט.
אבל גם כאשר אני מסדרת את החדר, דואגת שיהיה נעים, אני לא מצליחה להיות יצירתית, וכועסת- שהתעסקתי בחומרי, ב״טפל״, ולא בלהתעקש מה זה שאני רוצה ליצור.
ליצור יכול להיות הרבה דברים- זה יכול להיות רשימה, יכול להיות מכתב, או ציור. יכול להיות ללמוד שפה, יכול להיות לכתוב מנגינה. אבל איך שהוא, אני תמיד יוצאת מאוכזבת מכל עשייה. לא כי הייתה לא טובה, אלה כי זה לא מה שרציתי. ולרוב; אני רק חושבת, ולא עושה בכלל.
אז מה זה שאני רוצה? למה קשה לי להבין? להתחיל?
וברור לי- שלסדר את החדר זה לא טפל, רק השבוע אמרתי לעצמי.. אדם שאוהב את עצמו, לא מרשה שככה המרחב שלו יראה.
מה זה אומר עליי? כמה עוד אהבה חסרה לי?
בין כל האהבה החסרה, אני מוצאת הרים של אהבה בתוכי.
ההתלהבות מלחקור שווקי וינטג׳ בחו״ל,
מלכתוב שיר חדש,
מלקבל עוד קצת השראה.