שלוש בלילה, ואני בהחלט מרגישה את הכלוב. לא במובן הטוב, במובן שחונק עליי, שורט אותי, משאיר לי סימנים על הירך.
אני מרגישה את ההחלטות שלי, שכובלות אותי. וזה לא מהנה, או מענג.. זה אפילו לא יפה, ולא נעים, ולא טוב- לא טוב בכלל!
שלוש בלילה ואני חושבת לעצמי שלוש פעמים, אני אלך, אני אלך, אני אלך, אבל לרגע לא מעזה להגיד בקול רם, או ללכת, מבלי להגיד.
אני באמת רוצה ללכת. אני מבינה למה אני צריכה. אבל יותר קל לי להישאר במקום, להתבונן.
יש בזה שקט, כמו לשבת על אבן גדולה אל מול הים, מעיין, אל מול הכינרת. לצפות בזריחה מוקדם בבוקר, לא להצטרך דבר נוסף.
יש לי זיכרון מהכינרת, עוד מהתקופה בה הסכמתי לחלום, להיות ברגע, בה הערכתי את המשפחה שלי יותר.
היום, הכל יותר מובן מאליו, כמו להגיד "אני אלך", וללכת. (למה את לא הולכת?)
אז הנה אני, יושבת בכלוב שאינו כלוב באמת. חדר לו שתי חלונות, שתי דלתות, ומרחק של שיחת טלפון אחת לאחד החברים שלי, שיגרור אותי החוצה.
אם רק היה אפשר לברוח מהמחשבות, שתופסות אותי גם ברחוב, גם בסרט כשאני מחשבת למה הדמות הזו עשתה כך לדמות השניה.
מעניין אם עכשיו, בחיי הבוגרים, הייתי הולכת אל הכינרת, וחושבת ככה.
מעניין כמה זה היה משתק אותי. מעניין אם היום, אחרי 3 שנים בהם אני לא כאן,
יש עוד כלוב כזה שמחרמן אותי.