אני אוהבת גשם. מאז המבול שבוע שעבר, אני בסערה משל עצמי. מוצפת, חושבת, מתרגשת, בוכה. הורמונלית מאוד, כיאה לאישה. עם כי, באותו יום שישי הרגשתי הכי רגועה- הלכתי לחופשה בצפון, מוכנה להירגע.
חוץ מזה, אין על לנהוג בגשם! חורף מדכא אותי אבל לנהוג זו תרפיה.
בכל מקרה, שאלות שמציפות אותי, וקושי לכתוב אותן. הלוואי שהייתה לי יד, יד חמה, שתחזיק אותי ותעזור, חשבתי. דווקא יש לי מקורות חום, משפחה, זוגיות, חברים. אבל לא משנה מה, אין דבר שמחליף מבט עמוק בעיניים.
לכן אני רעבה. אני רעבה להצלחה, לכתוב את הדברים האלה שבראש שלי. להתייחס אליהם. אני רעבה ללמידה. אבל גם מפנטזת על חיבוק רך, לפעמים, על מישהי שתיקח ממני את האוויר לשעה שעתיים.
יד על גרוני, מבט חודרני.
אני נזכרת במבול, עליו כתבתי לפני 4 שנים. אותו מבול מלווה אותי בכל חורף, בכל סערה. לקח לי זמן להבין, זו לא היא שמלווה אותי, זו מי שהייתי אני.
רגישה, חולמנית, מיוחדת. מזלי, שנשארתי כזאת, גם אם לפעמים אבדה התקווה, ואני מדמיינת יד אחרת במקום שלי- היד שלי כאן, מלטפת ואומרת: את בסדר.
את לא בסכנה, לא פוגעים בך, את לא פגומה.
השבוע לקחתי את אחד התלמידים שלי הצידה, הוא כל כך כעס על חבר שניסה להציק לו.
הסתכלתי עליו ואמרתי: אתה נהדר, אתה מוצלח, אתה תלמיד מעולה, אתה חשוב ונאהב.
גם לי, המשכתי לומר: את חשובה, ונאהבת. את מוצלחת.
אמרתי, והופיעה קשת