אגם הברבורים

ימים בהם אני מרגישה בודדה. זה מעניין איך דברים יכולים להשתנות מיום אחד לאחר, כי רק אתמול רציתי לכתוב כאן כמה אני אדירה והכל מעולה.

יש ימים בהם אני מלאת תקווה, בטוחה בדרך שלי ובהצלחה שלי. משחררת את מי שלא כאן ללוות אותי בדרך, ומחבקת את מי שנשאר.

אני יכולה להסתכל על זה בכמה דרכים, מצד אחד התחלתי טיפול, עשיתי הרגלים טובים השבוע, הרבה שינויים, ואני יכולה לראות את המסלול שאני סוללת לעצמי.

מצד שני, אני מרגישה תקועה. חוזרת הביתה לאותן הבעיות, אותן המחשבות. לאותו עולם שמאז ומתמיד ראיתי מקולקל. 

אני חושבת הרבה, מה אני יכולה לעשות כדי לתקן את העולם? כנראה שכלום. למה אני מסתכלת על העולם בכלל? כי שלי כרגע בבלאגן.

איבדתי את החברים הכי קרובים אליי, אני בחרטה עמוקה על החברים שניתקתי איתם קשר בעבר, ושאיבדתי עם השנים. 

אני לא מדברת על אלו שבחרו לעזוב, Fuck them. אבל אני אומרת לעצמי, פאק! איך ממצב שאני מחוזרת, אהובה, מוקפת בלפחות 20+ חברים שאני רואה מדי שבוע

אני לבד?

אין לי עם מי לצאת לבר, לרכל, לדבר על החלומות שלנו. ובחזרה לאחור, דברים מתקדמים, בבדידות נוראית, ובאיטיות. חוזרת לטיפול, מה אני רוצה להשיג?

אותן הבעיות: שהייתי קטנה.. החיים.. אני בודדה