היום הסתפרתי
וממש לפני שהסתפרתי הורדתי מעצמי עוד כמה שכבות בטיפול, היא שאלה מה שלומי ובחרתי להקיא מילים החוצה על מאורעות השבוע הזה.
הייתי מעדיפה לדבר על דברים אחרים, כמו על זה שהזמנתי ציוד לניקיון האוטו אתמול, והחנונית שאני כבר הספיקה לקרוא באונליין על סוגים שונים של בדים למטליות,
על מיקרופייבר מגולגל שסופג יותר מים, למדתי שג'אנטים זו מילה שמתכוונת לגלגלים של הרכב, שסדר השטיפה הוא- מים, קרצוף בשמפו לרכב, מים בשנית, ייבוש במטלית המתאימה.
אבל במקום, נאלצתי לספר את מאורעות השבוע בביתי, את היחס הבזוי שקיבלתי, ממש כמו הסמרטוט המים הגיעו לגדותיהם.
המשכנו לדבר, היא שאלה אותי- את חושבת שטוב לך להישאר בבית? תדמייני מצב בו את יוצאת ממנו, איפה טוב לך יותר? את המילים המדויקות שלה אני לא זוכרת, לצערי מילים וזכרונות לא נשארים אצלי זמן רב, אבל הדמעות נסחטו ממני החוצה, וגמגמתי.
יש דבר אחד שגם בזמן הטיפול לא הצלחתי לומר לה- להסביר לה על מה זה לחיות כמו אדם, כמוני. שחיי לא הלכו בדיוק במסלול הנהוג והנכון, אחרת, לא הייתי כאן. נכון?
יש דיסוננס מאוד גדול, בין אני של היום יום, לאני שבתוך תוכה יש חלקים שלא התרפאו. אותה אחת שפעם פגעה בעצמה, אותה אחת שנהנתה מהפחד וההתרגשות שהביאה איתה מערכת יחסים בידיאסמית, אותה אחת שנהנתה לצאת לפגוש זרים באמצע הלילה בתל אביב, אותה אחת שנהנת להעביר על עצמה את הציפורניים.
לעומת זאת, יש אחת שמתקפלת אל תוך עצמה בחדרי חדרים, יש אחת שמשלבת ידיים ומורידה מגננות בטיפול, יש אחת שכותבת על הדף ומנסה, לפחות מנסה לכתוב את רגשותיה
האחת רוצה לצרוח, השניה רוצה לבכות
השלישית מתקשרת לבנק, קובעת תור לקופת חולים, יושבת עם החברות בבית קפה. הולכת לטיפול, ואחר- הצהריים, מסתפרת.