בחיים לא איבדתי אדם קרוב אליי. בחיים לא ישבתי שבעה, או הרגשתי איך זה להתמודד עם מוות. בחודשים האחרונים ידעתי שהמצב שלו לא טוב, ועדיין, נמנעתי מלבקר. כי פחדתי, והעדפתי להכחיש. ואחרי כל הזמן, התביישתי מההתנהגות שלי. לאחרונה התחלתי לבקר, והבטחתי לעצמי שאבוא עוד, אמרתי שאצלם תמונה שלנו ביחד כי אין לי באמת תמונה עם סבא שלי. הבן אדם האהוב עליי בכל העולם הזה, אני נזכרת בתקופה שהוא עוד תפקד, ותמיד שאל אותי שאלות מעצבנות במתמטיקה על הספה, אבל נהנתי להצליח, ולהוכיח לו שאני חכמה. ולהרגיש כזאת. אני זוכרת שהוא לקח אותי לקניות בתור ילדה, ושירדנו במורד הגבעה ביחד כדי לקטוף תותים מהעץ. ואני מתביישת, שהתרחקתי. ועצובה שהוא לא יזכה לראות אותי חיילת. ועצובה שלא אזכה לראות אותו, עוד כמה זמן, לעולם.
איך אמורים לשחרר בן אדם שאוהב אותך ללא תנאים? איך אמורים לשחרר בן אדם כה טהור שאני לא יכולה לדמיין את החיים בלעדיו. ועדיין, אני מסוגלת לבכות קצת, ולשחרר. להמשיך בחיים כאילו כלום. ללבוש פרצוף רציני, להרכיב את משקפיי, ולהרגיש שוב כבן אדם ששום דבר לא יכול לשבור אותו. כי זה לא משנה, לו. שיננתי את המילים ״זה לא משפיע עליי״ במשך כל כך הרבה שנים כדי להתמודד עם מצבים קשים בחיי, לא בטוחה אם אני חזקה, או אטומה.
