אדם אחד לימד אותי לא להיות קשה עם עצמי. בסופו של כל יום, לבחון אותו ולאחר התבוננות להסתכל על הדברים הטובים. אם לא הגעתי למטרה הסופית, אבל התקדמתי, זה בסדר. והיום, בחנתי את היום בקפידה. יצא לי לדבר עם חברים, לפגוש את החברה הוותיקה ביותר שלי, יצא לי להיות תמיכה ולקבל תמיכה, הלכתי לרופא כשחשבתי לבריאות שלי באמצע הלילה למרות התהליך וב12 בלילה עשו לי בדיקת דם ששרדתי בגבורה, הצלחתי לשפר את הפוזה של עמידת הידיים ואפילו להבין איך להתיישר על הקיר בלי תמיכה, הצלחתי לעשות בייביסיטר ולהרוויח כסף, ולהגיע למסקנות לגבי דברים מסוימים. אני מודה על כך:
•שהספקתי כל כך הרבה היום, ושהספקתי להתקדם כאדם וכאומנית כאחד, ועדיין להיות שם עבור האהובים בחיי.
•שהבחנתי בכך שהיום לא היה יום רגיל, אלה תוצאה של מאמץ, והבנה שכל התקדמות משמעותית.
•שהבריאות שלי הייתה לי חשובה עד כדי שחיכיתי הרבה זמן בביקור רופא, עשיתי בדיקות מעצבנות וחזרתי הביתה עם רגליים תפוסות באמצע הלילה. אני מודה על כך שאני חשובה לעצמי.
•שבעבר עשיתי הכל כדי להעלים את עצמי ולפגוע בבשרי ובנפשי, וכעת אני ממששת את זכותי כאדם וכאזרחית במדינה לקבל טיפול רפואי בלי בושה ועם אהבה.
•שאני חיה ונושמת. עוד יום בעולם הנפלא הזה.
———
ובנימה נוספת, רציתי לכתוב גם על כך שאני מאוד חרדתית לאחרונה. אני מודה על כל רעידה בגופי. על כל זרם שמנער אותי ומזכיר לי להתאפס. אני מודה על כך שאני מרגישה, ורגישה. מודה על קיומו של אמצעי שמנסה להזעיר אותי מסכנה, ועל פחדים שמצילים אותי מחרדות.