אז אתמול הייתי במפגש בתל אביב, המקום האהוב עליי ביותר. לאחר שקראתי כמה שירים באוטובוס שריגשו אותי, הרגשתי עצובה. הם נגעו במקומות עמוקים. הגעתי למפגש, והרגשתי לפתע לא שייכת. התהלכתי, ניסיתי, ולא הצלחתי להתחבר. אבל ידעתי שאני לא חייבת להשאר עצובה ובודדה, אז:
• חייגתי לאדם שלא אחשוף את מטרת השיחה איתו. הוא אמר לי שהוא אוהב אותי, ואיתי, וחימם את ליבי עד שנרגעתי.
• ישבתי ליד חברה שגדולה ממני והייתה מדוכדכת גם היא, היא ציירה, והסתכלתי עליה מציירת. דיברנו, וצחקנו לבסוף.
עדיין, הרגשתי מדוכדכת. ולא חלק מהסצנה. אמרתי לחברותיי שהמפגש לא כיף לי פתאום. והן:
• אחת חיבקה אותי. השנייה ליטפה לי את הכתף וניסתה לחמם אותי.
• התחבקנו, שלושתינו. חיבוק ארוך, מחמם, ומדהים.
לאחר מכן, הצלחתי לעשות שני תרגילים יחסית קשים. ואז:
• עשינו שיחת נפש ארוכה. החזקנו ידיים לבסוף, עצמנו עניים וחזרנו על הדברים אשר למדנו לגבי התנהלות במצבים מסוימים ולגבי האהבה בנו. כשפתחנו עניים, הסתכלתי על המבטים שלהן ועל הניצוץ שמשתקף מהשחור והלבן בעיניהן, הטוב לצד הרע והאהבה שמכסה את הכל. התחבקנו שוב ארוכות.
בדרך חזרה הביתה, חברה אמרה לי דבר מדהים, שיסכם את מה שכתבתי כאן. אם אני מרגישה עצובה, או בודדה, אני לא בן אדם עצוב, ובודד. זה רק חלק ממני. והחלק האחר מחכה שאתבונן בו בתבונה🌸
