ריח של קפה אופף את החדר. סבתא בדיוק הביאה מגש וכוס בה קפה שחור, ועוגיות, ללא סוכר. הבן שלך קנה, היא צעקה- בעוד הוא הסתכל במבט חצי מבין, ושאל:״ מה?״. היא צעקה שוב, הפעם חזק יותר:״ אמרתי, הבן שלך קנה אותן ללא סוכר״. הוא הניד בתמיהה, הפעם הבין. אך לא יכל שלא לשאול, מדוע בלי סוכר? סבתא לא ידעה איך לענות לאדם גוסס, שהוא צריך לשמור על הבריאות גם בדברים הקטנים. אז שלפה מהשרוול את אחד ממשפטיה:״ לא נורא, גם לסוכר מתרגלים בסוף והוא לא מתוק״. משרוולה החצי-מופשל הוציאה גם שוקולד, כדי להרגיע את הילדה הקטנה, זו שלא מבינה. הוא יושב על מיטתו, שלוש כריות מאחורי גבו, והוא אמור לחוש בנוחות אידיאלית. אך גם לנוחות מתרגלים, ולבסוף מגעו של הבד המשתפשף מתחכך בתחושה של חוסר נוחות. סבא כבר רוצה לשכב, הוא לא יבקש עזרה, אך אני ממהרת לעזור לו. ובעת שאני מול פרצופו, אני בוחנת את פניו: נשרו חלק מהריסים שלעניו, הוא גידל זקן (אומרים שזה מביא ברכה), הקמטים הרבו להן, והאוזניים התעוותו, מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו. הפנים גם הן מעוותות, אך התרגלתי אליהן מפגישה לפגישה. ״סבא״ אני שואלת, הוא לא שמע. ״סבא״ הרמתי את קולי, הוא הסתכל במבט שלו, המבט המופלא שאין לתארו במילים. ״מה אתה מעדיף, חורף, או קיץ?״ הוא ענה לי שהוא אוהב הכל. וכמה, שאני אוהבת אותך. בכל ימות השנה, אני אוהבת אותך, בכל שנייה בשעון- אני אוהבת, אותך. וכשתעלם, אכאב בכל שנייה.
אבל אומרים שגם לכאב מתרגלים
אני שונאת את ריחו של המוות, מעדיפה ריח הדרים.
